בש"פ 6880/08 מדינת ישראל נ. שלמה אלבו

1.

זוהו בקשה להארכת מעצר בתשעים ימים או עד למתן פסק דין בת"פ 40239/07 בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד השופט ד"ר עודד מודריק), לפי המוקדם מביניהם.

כנגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של סחיטה באיומים, סחיטה בכוח, הצתה, סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה, הזיק בזדון, הטרדה באמצעות מתקן בזק, איומים, והטרדת עד. על-פי הנטען בכתב האישום, חברה שבבעלות משפחתו של המשיב היתה מעורבת בהתדיינות משפטית לפני כ-25 שנים. עורך הדין אורי גאון (להלן: המתלונן ) התמחה בזמנו אצל עורך הדין שייצג את הצד השני במשפט. לאחר שהחברה שבבעלותה של משפחתו הפסידה באותו משפט, נהג המשיב – שהתגורר בשכנות אל המתלונן – לבצע לעברו תנועות יד מאיימות שהיה מבחין בו ברחוב. בשנת 1997, בעת שטייל המתלונן עם משפחתו ברחוב, הבחין בו המשיב וסטר לו תוך השמעת דברי איום. בעקבות אירוע זה הועמד המשיב לדין והורשע. במהלך השנים הבאות, מיוחסת למשיב מעורבות בשורה של עבירות, שביניהן ניקוב צמיגי רכבו של המתלונן, ירי על רכבו מאופנוע חולף, זריקת רימון הלם לגינת ביתו, הצתת רכבה של אשתו, הצתת רכבו באמצעות רימון הלם, והשלכת רימון עשן לתוך ביתו. בין לבין, נפגש המשיב עם המתלונן וטען בפניו כי הוא משתייך לארגון הרודף אותו ואחראי לכשלון עסקיו. בשל כך דרש המשיב מן המתלונן פיצוי כספי, אך בקשה זו נדחתה.

בפרשה אחרת, כך על פי כתב האישום, השתמש המשיב בשירותיה של חברה העוסקת בעמילות מכס ושילוח בינלאומי הנמצאת בבעלותו של אברהם ביריאן (להלן: אייבי ). בשנת 2003 החרימו שלטונות המכס את אחד ממשלוחיו של המשיב בשל החשד שניסה לייבא סחורה מזויפת. המשיב האשים את אייבי כי הוא משתייך לאותו ארגון הרודף אותו, וכי הלשין עליו לרשויות המכס. לאחר החרמת הסחורה סבל אייבי מהתנכלויות אשר אותן יזם המשיב, כך על-פי כתב האישום, שביניהן ניקוב צמיגי רכבו, ניקוב צמיגי רכבה של אשתו, השמעת איומים תוך דרישת פיצוי עבור הנזקים שנגרמו לו על-ידי ההלשנה הנטענת, ופיזור חומר דליק על מדרגות הכניסה לביתו ביתו והשלכת רימון הלם לעברם שגרם להצתת דלת הכניסה. גם חליפת מכתבים בין עורכת דינו של אייבי לעורך דינו של המשיב לא הביאו להפסקת ההתנכלויות.

בפרשה אחרת, שכר המשיב את שירותיו של עורך-דין יאיר בן-דוד (להלן: בן-דוד ), בתיווכו של יעקב אשל (להלן: אשל ), על מנת שייצגו בפרשת החרמת הסחורה על-ידי רשויות המכס. ביום 5.8.2004 דרש המשיב מבן-דוד את השבת שכר הטרחה ששילם לו וכן את השבתה של הלוואה שנתן לאשל. דרישה זו – שלוותה באיומים – נדחתה. בעקבות זאת, נטען כי המשיב, או מי מטעמו, ניקבו את צמיגי רכבו של בן-דוד.

בעניין אחר הגיש המשיב תלונה למשטרה כנגד אשל אשר הובילה להליכים פליליים כנגד האחרון. לפי כתב האישום, ניגש המשיב לאשל ברחבת הכניסה לבית המשפט ואיים עליו כי יפגע בו בכוונה להפחידו ולהקניטו.

2.

בית המשפט המחוזי קבע כי יש ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של המשיב, ועל כן החליט להאריך את מעצרו עד תום ההליכים. בית המשפט הטעים כי יש בעובדות לכאורה כדי להקים עילת מעצר סטטוטורית, עילת מסוכנות ועילת שיבוש הליכי משפט, הכל לפי חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996. בפרט ציין בית המשפט את הסכנה הנשקפת לשלום המתלוננים ולמשפחותיהם. כמו כן, נמצא כי לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור. על החלטה זו לא הוגש ערר.

משלא הסתיים משפטו של המשיב בתום תשעת חודשי המעצר, הוגשה לבית משפט זה בקשה להארכת מעצרו. ביום 13.5.2008 התקיים דיון בבקשה ובמהלכו הסכימה באת-כוח המשיב להארכת המעצר. ביום 14.7.2008 נשמעו סיכומי התביעה, בתיק העיקרי, ודיון לשמיעת סיכומי בהגנה נקבע ליום 11.9.2008.

3.

כעת מבקשת המאשימה להאריך את מעצרו של המשיב בתשעים ימים או עד למתן פסק דין בעניינו. בקשה זו נסמכת על הסכנה הנשקפת מן המשיב, ולמעשה חוזרת על הטעמים שבגינן האריך בית המשפט המחוזי את מעצרו של המשיב מלכתחילה. כמו כן, מציינת המבקשת כי קיים חשש שאם המשיב ישוחרר הוא ימלט מן המדינה, ואת השלב המתקדם שבו נמצא המשפט.

4.

לאחר שעיינתי בראיות לכאורה הגעתי לכלל מסקנה כי יש מקום להאריך את מעצרו של המשיב כבקשת המאשימה. לא מצאתי מקום לסטות מקביעתו של בית המשפט המחוזי באשר לחזקת המסוכנות העולה מן העבירות המיוחסות למשיב. לכך מצטרף השלב המתקדם שבו נמצאים ההליכים בעניינו. שילובם של אלה מוביל למסקנה כי אין מנוס מאשר להיעתר לבקשת המדינה להאריך את מעצרו של המשיב בתשעים ימים, החל מיום 11.8.2008, או עד למתן פסק דין בעניינו, לפי המוקדם מביניהם.

אשר על כן, הבקשה מתקבלת.