בש"פ 6888/00 אגבריה עארף נ. מדינת ישראל

זהו ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה בב"ש 3638/00 בת"פ 327/00 בה החליט על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

העורר הואשם בעבירות של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות ותקיפה, ואלה עיקרי האישומים: בארבע השנים האחרונות נהג העורר להכות את אשתו לה הוא נשוי מזה 14 שנים. ביום 5.3.00 תקף אותה במקל של טוריה וגרם לה שברים בשתי ידיה שהצריכו טיפול רפואי. בתאריך 7.9.00, בעת שאשתו והילדים אכלו ארוחת ערב, הצמיד העורר סכין מטבח גדולה לצוואר אחד מבניו הקטינים ולאחר מכן לצוואר אשתו באומרו שהוא רוצה לשחוט אותה. לאחר מכן היכה בידית הסכין בבן אחר, תקף שוב את אשתו במקל של טוריה וגרם פעם נוספת לשבר בידה.

בית משפט קמא בדונו בבקשת המדינה לעצור את העורר הגיע למסקנה כי קימות ראיות לכאורה כנגדו, כי מתקיימת עילת מעצר, וכי מתקיימת בעורר מסוכנות שלא ניתן להתגונן מפניה בחלופת מעצר נאותה. בפני בית המשפט המחוזי עלתה הטענה כי העורר סובל ממצבי שכרות המביאים אותו לפרצי האלימות ולמעשי העבירה וכי אם יטופל בגמילה מחוץ למסגרת מעצר כי אז מסוכנותו תפחת ויש בכך משום חלופת מעצר מתאימה.

בנימוקי הערר חזר בא כוח העורר על הטענה כי מעשי האלימות של העורר כלפי בני משפחתו נעשים כאשר הוא במצב של שכרות והאלימות מתמקדת כלפי בני משפחתו דוקא. אי לכך הוצעה גם בפנינו חלופת מעצר בדרך של התחייבות העורר להשתלב באופן מיידי בתכנית גמילה מאלכוהול ובמסגרת מעצר בית במקום מרוחק מבני משפחתו.

נתתי דעתי לנימוקי הערר ולעמדת בא כוח המשיבה המתנגד לשחרור העורר נוכח מסוכנותו, ומסקנתי היא כי דין הערר להידחות. אופי האישומים בהם מואשם העורר מעידים, גם כשהם עומדים לעצמם, על מסוכנותו הרבה. המדובר במעשי אלימות קשים שביצע כנגד בני משפחה, המתמשכים על פני שנים וגובלים באכזריות והתעמרות. נטייתו של העורר לשתות לשוכרה והעובדה כי מעשי העבירות מתבצעים על ידיו בעת היותו שיכור מגבירים את מסוכנותו ומעלים חשש של ממש לשלום בני המשפחה. ההצעה כי העורר ישולב נכון לעת זו בהליך גמילה מאלכוהול היא כשלעצמה הצעה חיובית אולם טרם זכתה לעבור מגדר רעיון מופשט לגדר ממשות, ולא נראה כי העורר עשה ולו צעד מעשי אחד על מנת לממשה. בתנאים אלה, גם חלופת מעצר במעצר בית במרחק ממקום שהייתם של בני המשפחה לא תענה על הקושי, שהרי בסוג זה של עבירות אלימות בתוך המשפחה מקנן חשש מתמיד להישנות המעשים כלפי הקרובים גם כאשר הנאשם שוהה במעצר בית במקום נפרד, והסכנה כי התלהטות יצרים תשכיח את החובה לקיים את תנאי השחרור ותביא עמה מעשי אלימות נוספים איננה בגדר אפשרות רחוקה. בתנאים אלה, אין בחלופת המעצר כדי להשיג באופן אמיתי את מטרת המעצר וכדי לתת לבני משפחתו של העורר את ההגנה הבסיסית מפני פגיעה לה הם ראויים.

חיזוק לחשש ניתן למצוא בעובדה כי רק בנובמבר 1999 נגזר על העורר עונש מאסר על תנאי למשך 6 חודשים באשמת תקיפה והדבר לא הרתיעו מלבצע עבירות אלימות נוספות.

בשים לב לכל אלה, יש לדחות את הערר ולהותיר את העורר עצור עד תום ההליכים במשפטו.