בש"פ 6894/05 מדינת ישראל נ. ולדלן קונדר

בפני ערר של המדינה על החלטת בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופטת ד' פלפל) שניתנה ביום 17.7.05 בב"ש 91810/05, בה נדחתה בקשתה לעצור את המשיב עד תום ההליכים המשפטיים נגדו, והוחלט על שחרורו של המבקש בתנאי "מעצר בית", חובת התייצבות במשטרה, הפקדת 10,000 ש"ח במזומן וערבות עצמית וערבות צד ג' בסך 20,000 ש"ח במזומן.

כנגד המשיב ושלושה אחרים הוגש, ביום 17.6.02, לבית המשפט-המחוזי בתל-אביב-יפו כתב אישום, המייחס לו בשני אישומים עבירות של סחיטה בכוח, עבירה על סעיף 427(א) רישא לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: החוק); סחיטה באיומים, עבירה על סעיף 428 רישא לחוק; תקיפה בנסיבות מחמירות, עבירה על סעיף 380 בנסיבות סעיף 382(א) לחוק; תקיפה הגורמת חבלה ממשית בנסיבות מחמירות, עבירה על סעיף 381 לחוק וגניבה, עבירה על סעיף 384 לחוק.

על-פי הנטען באישום הראשון, המשיב יחד עם שלושת הנאשמים האחרים, קשרו קשר לסחוט אדם אחר (להלן: הנסחט) אשר נהג לבלות במסעדה השייכת לאחד הנאשמים. במסגרת הסחיטה, המשיב ונאשם נוסף, הודיעו לנסחט, כי חבריו מסרו למסעדה שטר מזויף, ודרשו מהנסחט להביא את חבריו אל המסעדה, וכך היה, אך הנסחט וחבריו הכחישו טענות אלו מכל וכל.

ימים אחדים אחר כך, חזרו הנסחט וחבריו למסעדה, ונפגשו עם הנאשמים, וטענו בפניהם כי לא שילמו בשטר מזויף. במהלך הפגישה, המשיב בעט באחד מהם, וכתוצאה מכך זב דם מפיו ומאפו. המשיב, ונאשם נוסף, הודיעו לנסחט כי הוא אחראי לחוב חבריו, ודרשו ממנו לשלם להם 10,000 ש"ח, ולאחר שהנסחט ביקש שיפחיתו לו בחוב, הם הסכימו לקבל 5,000 ש"ח במזומן.

הנסחט הודיע למשיב, כי הוא איננו מצליח לגבות את החוב מחברו. מספר ימים לאחר מכן, פגש המשיב את הנסחט ברחוב. הוא היכה את הנסחט בחוזקה בפניו, וגרר אותו בין בתים על-מנת להלך עליו אימים. כתוצאה מתקיפה זו, נחבל הנסחט בפניו, ונפצע בעין ימין.

על-פי הנטען באישום השני, בילו שני אחים במסעדה, וביציאתם ניגש אליהם המשיב יחד עם אחרים, וניסה להכותם עקב כך ששיר ששר אחד מהם לא מצא חן בעיניו. האחים החלו להימלט והמשיב שלף סכין ורדף אחריהם. האחים עצרו לשוחח עם חבר (להלן: החבר), מאחר שסברו כי הצליחו להימלט. המשיב הגיע, כשסכין שלופה בידו, ובעט בחבר והפילו ארצה. המרדף נמשך, ובמהלכו היכו המשיב וחבריו את אחד האחים וגרמו לו לחבלות בפניו וכאבים בצלעותיו. במהלך האירועים, נטל המשיב מהחבר שרשרת זהב עם תליון צלב. מספר ימים לאחר מכן, נערכה פגישת "בוררות" בין החבר ובין המשיב, על-פי דרישת המשיב. במהלך פגישה זו, היכה המשיב את החבר וגרם לו חבלות בפניו. המשיב החזיר את תליון הצלב שנטל ממנו, והודיע לו כי שרשרת הזהב תוותר בחזקתו ודרש ממנו כי ישלם לו "קנס" בסך 1000 דולר.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה בקשה למעצרם של המשיב והאחרים עד תום ההליכים. בבקשתה פירטה המבקשת את עיקרי הראיות לכאורה, ואת עילות המעצר.

ביום 17.7.05 התקיים דיון בבקשה לאחר שהוגש תסקיר מבחן בעניינו של המשיב. בית-המשפט המחוזי החליט, לאור התרשמותו מתסקיר המעצר, לדחות את בקשת המדינה, והורה לשחרר את המשיב לחלופת מעצר. בית-המשפט קבע, כי מאחר ומדובר בשלב טרום ההוכחות, לא ניתן להטיל על המשיב עונש בצורה של מעצר. בית-המשפט החליט לקבל את חלופת המעצר המוצעת, על-אף שחלק מחלופה זו אינה נראית לשירות המבחן, והורה על שחרורו של המשיב למעצר בית מלא בדירת המגורים שלו יחד עם חברתו ושותפו אשר יפקחו עליו במשך 24 שעות ביממה. בנוסף, המשיב יתייצב פעמיים ביום בתחנת המשטרה הקרובה לביתו. עוד הוחלט, כי המשיב יחתום על ערבות עצמית על סך 20,000 ש"ח, ובנוסף, חברתו ביחד עם שותפו, יחתמו על ערבות אישית גם כן, כל אחד בסך 20,000 ש"ח ויפקידו במזומן סכום של 10,000 ש"ח, כל זאת לצורך הבטחת תנאי חלופת המעצר.

על החלטה זו הגישה המדינה את הערר שבפני.

לטענת המבקשת, טעה בית-המשפט המחוזי בהחליטו לשחרר את המשיב לחלופת מעצר. העוררת טוענת, כי מסוכנות של המשיב כעולה מהמעשים המיוחסים לו בכתב האישום, אינה מאפשרת את שחרורו לחלופת מעצר. לטענתה, המשיב הטיל אימה על מספר אנשים, בהקשרים שונים. עוד לטענתה, המשיב אף לא בחל בשימוש באלימות ממשית כדי להוכיח לקורבנותיו, כי הינו אדם מסוכן, וכי הוא לא הצליח להפריך את חזקת המסוכנות העולה בעליל מהתנהגותו זו. לדידה של העוררת, האישומים המיוחסים למשיב, מלמדים על סכנה משני סוגים: באישום הראשון מדובר בסחיטה בכוח ובאיומים, כמעשה מתוכנן, במסגרת קשר מאורגן להפגין עליונות ושליטה על אחרים, על מנת לעשקם וליטול את כספם. באישום השני, כך לגישת העוררת, מדובר בהחלטה ספונטנית של רגע, שיר לא מצא חן בעיניו, גרם לו , עם אחרים, לרדוף בסכין שלופה אחר קורבנותיו, מרדף שהסתיים בחבלות, גניבה וסחיטה בכוח. לשיטת העוררת, בעבירות סחיטה באיומים, קיים חשש מובנה לשיבוש הליכי משפט. שכן, המדובר בעבירות בהן העבריין כופה על הנסחט לעשות כרצונו, ובכך הוא משיג את מבוקשו על-ידי הטלת אימה ופחד, וכי הפחד בו עמד הקורבן לא משתנה כאשר הופך הקורבן לעד תביעה, וקיים חשש מוחשי שהסוחט ינסה להשפיע על עדותו של העד, אשר מפחד ממנו.

לעומתו, ביקש בא-כוח המשיב לדחות את הערר. לטענתו, לא נשקפת כל מסוכנות מהמשיב, וכי על אף שהסכים לקיומן של ראיות לכאורה, אין בכך כדי להסכים לטענת המסוכנות, שכן הסכמתו ניתנה על-מנת שבית-המשפט יסכים לבקשתו לקבל תסקיר מעצר אודות המשיב. לשיטתו, חלופת המעצר שהורה עליה בית-המשפט צודקת וראויה, וכי היא מגשימה את מטרת המעצר ותואמת את המלצת שירות המבחן אשר רשם תסקיר חיובי בעניינו. לדידו, החלטת בית-המשפט המחוזי מקבלת משנה תוקף, נוכח העובדה שמדובר בבחור צעיר כבן 22, ללא עבר פלילי ואשר חיי בכבוד למחייתו ומחיית חברתו, וכי לא נשקפת כל מסוכנות הימנו, וכי כל עוד חזקת החפות עומדת לו, ראוי שחירותו תיפגע במינימום האפשרי, על-ידי שחרורו לחלופת מעצר הולמת אשר יהי בכוחה ליצוק תוכן לחזקת החפות שלו.

לאחר שעיינתי בהחלטת בית-המשפט המחוזי ולאחר ששמעתי את טענות באי-כוח הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הערר להידחות.

מקובלת עלי מסקנת בית-המשפט המחוזי אשר אימץ את המלצת שירות המבחן, כי יש לשחרר את המשיב לחלופת מעצר.

על אף טענת המסוכנות לה טוענת העוררת, ואשר בכוחה, יחד עם עובדת קיומן של ראיות לכאורה, להצדיק מעצר עד תום ההליכים, מחובת בית-המשפט לבחון אפשרות שחרורו של נאשם לחלופת מעצר כמצוות המחוקק בסעיף 21(ב)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), תשנ"ו-1996.

אחד השיקולים בעלי המשקל המצדיקים את שחרור המשיב לחלופת מעצר הינו המלצת שירות המבחן. בין יתר השיקולים נמנים גם גילו הצעיר ועברו הנקי שיש להם משקל לא מבוטל. על-כן, ראיתי לנכון לא להתערב בהחלטת בית-המשפט המחוזי המורה לשחרור את המשיב לחלופת מעצר שיש בכוחה להרחיקו ככל הניתן מבית האסורים לעת זו.

אין באמור לעיל, כדי להקל ראש במעשים החמורים בהם מואשם המשיב. מחובת בית-המשפט לערוך את האיזון ההולם והנכון בנסיבות העניין. דעתי היא, כי צדק בית-המשפט המחוזי עת הורה לשחרר את המשיב לחלופת מעצר, אך בנסיבות העניין לא לאותה חלופה בה בחר בית-המשפט המחוזי, אשר לא נראית הולמת מספיק.

החלטת בית-המשפט המחוזי לשחרר את המשיב למעצר בית בפיקוח חברו וחברתו בת-גילו, איננה מקובלת עלי. על-כן, החלטתי להחזיר את התיק לבית-המשפט המחוזי, על מנת לבחון חלופת מעצר הולמת יותר את הנסיבות אשר יש בה כדי להבטיח פיקוח יותר יעיל על המשיב, וזאת לאחר שחלופה זו תומצא על-ידי המשיב. בנוסף, אני מחליט כי על המשיב להפקיד סך של 10,000 ש"ח במזומנים ו/או בערבות בנקאית, וזאת בנוסף לסך 10,000 ש"ח שבית-המשפט המחוזי חייב את חברתו של המשיב והערב הנוסף להפקיד.

בשולי הדברים עלי לציין, כי שגגה נפלה מתחת ידו של בית-המשפט המחוזי שעה שסבר בטעות כי בית-משפט זה הורה לשקול חלופת מעצר אודות המשיב כאשר לאמיתו של דבר לא נתקיים דיון בעניינו של המשיב בבית-משפט זה, אלא דיון כזה התקיים בעניינו של נאשם 4 באותו כתב אישום.

סוף דבר, הערר נדחה בכפוף לאמור לעיל.

המשיב יישאר במעצר עד למתן החלטה אחרת על-ידי בית-המשפט המחוזי.