בש"פ 6896/06 מדינת ישראל נ. צינגיז אברמוב

1.בתאריך 26.4.06, בשעת לילה מאוחרת, ישב אדם ( להלן : המתלונן ) ברכבו שחנה ליד מועדון בנתניה. לפתע נגשו אליו שניים וביקשו ממנו כסף וודקה. משהשיב להם המתלונן כי אינו יכול להיענות לבקשתם, הם נכנסו לרכב והחלו להכותו באגרופים בפניו ובבטנו, וחנקו אותו תוך שהם מחפשים ברכב ובתא הכפפות כסף מזומן. בשלב מסוים הצליח המתלונן להימלט, ולאחר מעשה התברר כי נגרמו לו שברים בצלע ובאף, והוא אושפז לקבלת טיפול רפואי בבית חולים. לאחר שביצעו את זממם, נסעו השודדים ברכב כמה מאות מטרים, נכנסו לרחוב בניגוד לכיוון התנועה, ופגעו ברכב חונה.

2.המדינה טוענת כי אחד ממבצעיה של העבירה הינו המשיב, ובכתב אישום שהגישה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב, היא ייחסה לו עבירת שוד, לפי סעיף 402(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

3.בית המשפט קמא, בפניו עתרה המדינה למעצר המשיב עד תום ההליכים, קבע כי קיימות ראיות לכאורה להוכחתו של כתב האישום. קביעה זו מקובלת עלי במלואה, הואיל והיא נסמכת על טביעת אצבע של המשיב, שנמצאה על מעטפת מסמכי רכבו של המתלונן, אשר היתה מונחת בתא הכפפות של הרכב. לעניין זה הציע המשיב הסברים שונים, וכל שאוכל לומר עליהם בשלב זה של ההליכים הוא שהם נשמעים בלתי סבירים. מכאן דעתי, שהמדינה עמדה בנטל המוטל עליה מכוח סעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996, ומסקנה נוספת המתבקשת מכך, היא שקמה נגד המשיב חזקת מסוכנות ועילת מעצר סטטוטוריות.

חרף כל אלה החליט בית המשפט המחוזי להורות על שחרור המשיב למעצר-בית בפיקוחן של אמו ואחותו, וכנגד ערבות עצמית בסך 30,000 ש"ח. על החלטת השחרור משיגה המדינה בפני.

4.סבורני כי ערר זה בדין יסודו. כאמור, השאלה הטעונה הכרעה היא אחת – אם ניתן לתת מענה למסוכנות המשיב, כפי שהיא משתקפת מהמעשים שיוחסו לו, בחלופה שאינה כרוכה בשלילת חירותו כליל. להשקפתי, התשובה לשאלה זו, בנסיבותיו של המשיב, היא שלילית. שירות המבחן הגדיר את המשיב כמי ש"ביטא נוקשות ברמת תפיסת העולם, ערפול סביב אופן תפקודו ואורח חייו וחסימה של הכרות ברובד נוסף עמו". יתר על כן, הוא הכחיש התמכרות לאלכוהול, ואתה תוהה כיצד מתיישבת הכחשה זו עם הדרישות שהציגו המשיב ושותפו למתלונן.

לא נעלמה ממני העובדה כי מדובר במשיב צעיר (בן 31), שעברו נקי. ברם, המשיב לא עבד לפרנסתו מאז עלה לישראל בשנת 2003, ואינו נתמך על ידי קצבה ממוסד כלשהו עקב מגבלותיו הבריאותיות, ומכאן ועד לצורך לאלתר מקורות מימון אחרים, הדרך קצרה. בנסיבות אלו סבורני כי המסוכנות הנשקפת מהמשיב הנה מוחשית, וגם לאחר שעיינתי וחזרתי ועיינתי בתסקירו של שירות המבחן, לא שוכנעתי כי אמו ואחותו תוכלנה לקיים את חובת הפיקוח עליו באופן אפקטיבי, במיוחד נוכח הכחשתו את המעשים החמורים שיוחסו לו.

לפיכך אני מקבל את הערר, ומורה על מעצר המשיב עד תום ההליכים.