בש"פ 6901/06 צינגיז אברמוב נ. מדינת ישראל

בכתב אישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב, יוחסה לעורר עבירת שוד לפי סעיף 402(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. נטען, כי בתאריך 26.4.06, בשעת לילה מאוחרת, תקפו העורר ואחר, נהג שישב ברכבו תוך דרישה לקבל ממנו כסף וודקה. הנהג הצליח להימלט על נפשו כשהוא חבול ומדמם, והעורר ושותפו נסעו עם הרכב למרחק-מה, פגעו ברכב חונה, ואז נטשו אותו.

בית המשפט המחוזי דחה את בקשת המשיבה למעצר העורר עד תום ההליכים, והורה על שחרורו למעצר בית. ביום א' באלול התשס"ו (25.8.06) קיבלתי את עררה של המדינה, והוריתי על מעצרו של העורר.

לא חלפו אלא יומיים בלבד, ובא-כוח העורר הניח בפני ערר חדש, ובו הוא מבקש לקעקע את ממצאו של בית המשפט המחוזי, לפיו קיימת תשתית של ראיות לכאורה להוכחתו של כתב האישום. אותו ממצא אומץ על-ידי בהחלטתי בערר הקודם, הואיל והתבסס על נתון שלא היה שנוי במחלוקת, היינו, על האריזה בה היה נתון רישיון רכבו של המתלונן, נמצאת טביעת אצבעו של העורר (ראו הדו"ח מיום 26.4.06, וחוות דעת של המעבדה לזיהוי טביעות אצבעות, מיום 17.7.06).

בהליך הנוכחי טען בא-כוחו המלומד של העורר, עורך-הדין יעקב ישר, כי הנחתו של בית משפט קמא, לפיה אותו רישיון היה מונח בתא הכפפות של הרכב, אין לה על מה שתסמוך. ואכן, טענה זו נכונה היא, הואיל ואף שהמתלונן מסר כי העורר פתח את תא הכפפות וחיפש בו, הוא לא נשאל ולא השיב כי רישיון הרכב היה מונח שם. יתרה מכך, המתלונן לא נשאל כלל היכן החזיק את רישיון הרכב, ואין ספק כי מדובר במחדל המעורר תמיהה. עם זאת, אינני סבור כי יש בכך כדי לקעקע את מבנה "הראיות לכאורה" שבידי המשיבה. עובדה אחת שוב אינה שנויה במחלוקת, וכוונתי לכך שהמעתק נלקח מתוך הרכב . עובדה זו חייבה את העורר להציע הסבר מניח את הדעת, כיצד נוצר אותו מגע עם רישיון הרכב, ובמקום הסבר אחד התברר כי בפיו מספר גרסאות. תחילה, טען כי עמד ליד רכב כלשהו, ומכוח הרגל אפשר שנגע בהגה , ומכאן אתה למד, כי העורר ניצב ליד דלת הנהג. אולם, בהמשך היתה בפיו גרסה נוספת, לאמור, ייתכן שהוא הכניס את פלג גופו העליון לתוך הרכב כדי לשמוע את מה שביקש הנהג לומר לו. והרי כניסה זו יכולה היתה להתבצע רק מהדלת או החלון הימניים של הרכב. הנה כי כן, לאירוע כה פשוט היו בפיו של העורר הסברים סותרים, ומכאן דעתי, שחרף מחדלי החקירה, קיימת בעניינו ראיה בעלת משקל רב, שלפחות בשלב זה של ההליכים מעמידה בספק את גרסת חפותו, ואף עשויה להביא להרשעתו. מסקנה זו, בנוסף לאלימות הרבה שננקטה נגד המתלונן, הצדיקה את מעצרו של העורר, ומכאן החלטתי לדחות את הערר.