פרטי ההליך
ב
בית המשפט העליון
בש"פ
6916/99
בפני:
כבוד השופט מ' חשין
ה
עוררת:
מדינת ישראל
נגד
המשיב
:
אמיר ג'ראיסי
תאריך
הישיבה: ד' בחשוון התש"ס (14.10.99)
בשם
עוררת: עו"ד אופירה דגן
בשם
המשיב: עו"ד עומדי ראיד
ערר
על החלטת בית-המשפט המחוזי
בנצרת
מיום 13.10.99 בב"ש 1346/99
שניתן
על-ידי כב' השופט ח' גלפז
החלטה
המשיב עומד לדין לפני בית-המשפט המחוזי בנצרת בעבירה של איום וחבלה בכוונה מחמירה. עם הגשת כתב-האישום ביקשה המדינה על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים, אך בית-משפט קמא סירב להיעתר לבקשה והורה על שיחרורו בחלופת-מעצר ובתנאים אלה ואחרים שקבע.
על החלטה זו האחרונה עוררת המדינה לפניי, ובקשתה היא כי אורה על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים.
קראתי את המסמכים שהוגשו לעיוני ושמעתי את טיעוניהם על-פה של באי-כוח בעלי-הדין.
כאמור בהחלטתו של בית-משפט קמא, אין מחלוקת בין בעלי-הדין על דבר קיומה של תשתית ראיות לכאורה לאישומים המיוחסים למשיב. אתאר, איפוא, את האמור בכתב-האישום ובפרטים האחרים העולים לפניי על יסוד אותה הנחה כי יש ראיות לכאורה להוכחת הדברים.
המשיב נשוי לאשתו, המתלוננת, מזה כתשע שנים, ולאחרונה נתגלעו סיכסוכים בין השניים. הזוג מתגורר בנצרת עילית, אולם המשיב עובד בתל-אביב ושב לביתו בסופי-שבוע. ביום 1.9.99 שוחח המשיב עם אשתו בטלפון. במהלך אותה שיחה ביזה המשיב את אישתו במילים קשות ואו-אז ניתקה האשה את השיחה. המשיב שב והתקשר לביתו, הוסיף לקלל את אישתו ולהעליבה, ולאחר מכן אף איים עליה כי אם יראה אותה בביתם כשיגיע בסוף השבוע - יהרוג אותה. עובדות אלו משמשות יסוד לאישום הראשון שעניינו איום.
ואולם עיקר הוא באישום השני. בהמשך לאותה שיחת טלפון, חזר המשיב מתל-אביב לביתו ביום שישי, 3.9.99. המשיב הקיש על דלת הדירה, אך אשתו סירבה לפתוח את הדלת בחששה מאיומיו, כפי שתיארנו לעיל. אלא שלא אדם כמשיב יוותר. עלה איפוא המשיב על גג הבית, ניפץ את שימשת החלון במטבח הדירה, נכנס אל הדירה ורדף אחרי אשתו שנסה לדירת השכנים. המשיב לכד את אשתו, בעט בה ברגליו - בנועלו נעלי-עבודה כבדות - היכה אותה באגרופים בפניה ובכל חלקי גופה, גרר אותה בשיער ראשה כשהיא מוטלת אין-אונים על הריצפה, והשליכה במדרגות. גם לאחר התערבות השכנים סירב המשיב להרפות מקורבנו. אם אין די בכל אלה, ביקש המשיב מן השכנים כי יביאו לו סכין הואיל וברצונו "לרצוח" את אשתו. כתוצאה מהמכות שספגה, זבה האשה דם, התעלפה, נשברו אחדות משיניה, נשבר אפה ונגרמו לה חבלות בכל חלקי גופה. האשה הובהלה לבית-החולים ונזקקה לטיפול רפואי.
אלו הן העובדות המהוות תשתית לכאורה לאישומו של המשיב בגרימת חבלה בכוונה מחמירה.
אין ספק שמעשי המשיב מקימים עילה למעצרו כהוראת סעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו1996- (להלן נכנה חוק זה - חוק האכיפה), ובית-משפט קמא מציין זאת מפורשות בהחלטתו.
עוד נסכים כולנו, כשם שקבע בית-משפט קמא, כי מתקיימת חזקת מסוכנות כהוראת סעיף 21(א)(1)(ג)(4) ו-(5) לחוק האכיפה. כיצד זה, איפוא, שבית-משפט קמא הורה על שיחרורו של המשיב ממעצר? אומר בית-משפט קמא - ובצדק אומר הוא כן - שכהוראת סעיף 21(ב) לחוק האכיפה, אין בית המשפט אמור ליתן צו מעצר אם ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שיחרור בערובה ותנאי שיחרור שפגיעתם בחירותו של הנאשם פחותה. השאלה היא, איפוא, האם נתקיימו תנאים אלה לחלופת-מעצר?
מסתבר כי הוגש לבית-משפט קמא תסקיר מעצר, והמלצתו של קצין המבחן היתה לשחרר את המשיב ממעצרו. בתסקירו מציין קצין המבחן כי שוחח עם האשה והתרשם מדבריה כי היא חוששת מתגובת-נקם של המשיב אם ישוחרר ממעצרו; ואולם, נלאינו למצוא באותו תסקיר דיון בחששה זה של האשה.
ואמנם, חששה של האשה חשש-של-ממש הוא. המשיב הוכיח עצמו כאיש ברוטלי, חסר-מעצורים ושלוח-רסן, אדם שסף הגירוי שלו נמוך ביותר. המשיב יודע לא רק לאיים אלא גם להוציא את איומיו מן הכוח אל הפועל, כפי שראינו בענייננו-שלנו. גם בעבר הוכיח המשיב כי אדם אלים הוא בביתו ויודע הוא לשלוט באשתו בכוח הזרוע. המשיב גיבור על חלשים הוא, בלשון העם. כשנה לפני האירועים שבהם ענייננו - היה זה בחודש ספטמבר 1998 - תקף המשיב את אשתו בשופכו על ראשה ועל צווארה כוס תה ובדוחפו אותה אל-מחוץ לבית. בגין מעשים אלה הועמד המשיב לדין בעבירה של תקיפה בנסיבות מחמירות - היו אלו נסיבות מחמירות הואיל והתקיפה היתה תקיפתו של בן משפחה - הורשע בדינו (על-פי הודאתו) ועונשו נגזר ל18- חודשים מאסר על-תנאי. גזר-הדין - המרחף כיום מעל לראשו של המשיב -
ניתן ביום 24 במרס 1999, דהיינו פחות
מחצי שנה לפני האירועים נושא הדיון. התנאי שהמאסר הותנה בו היה שהמשיב לא יעבור
ויורשע, במשך שלוש שנים, בעבירה שיש בה אלימות פיזית, למעט איום, והנה עברו אך כמה
חודשים והמשיב עושה שוב, לכאורה, מעשים אף חמורים מאלה שעשה בפעם הקודמת.
בית-משפט קמא מזכיר דברים אלה שדיברנו בהם, אך
לא מצאתי בהחלטתו ולו תחילתה של תשובה לסיכון שהמשיב מהווה לאשתו.
בא-כוח המשיב טוען כי ביני לביני חזר אחיה של
האשה מחוץ-לארץ, וכי המשפחה כולה התגייסה להשלים בין בני-הזוג. טענות אלו אין בהן
ולא כלום. גם בהרשעה הקודמת אמרה האשה כי סולחת היא לבעלה וכי מבקשת היא שלא
להחמיר בעונשו. ואולם, הסיכון מן הנאשם אינו פחות אך משום שהאשה סולחת לו, גם אם
נאמין לסליחה.
בא-כוח העותר מזכיר, כמקובל בימים אלה, את חוק
יסוד: כבוד האדם וחירותו, ומדגיש הוא במיוחד את חובת הכל לשמור על חירותו של אדם
ממעצר. דברים אלה נכונים הם, וכדי-כך נכונים הם עד שאין צורך בראיה לנכונותם.
ואולם ענייננו אינו אך בחירותו של המשיב אלא בחירותה של אשתו גם-היא; בחירותה
ובזכותה לשלמות גופה מפני אדם אלים ושלוח-רסן כמשיב. האשה חוששת - ובצדק חוששת היא
- מנחת זרועו של המשיב. המשיב הוכיח בעבר מי הוא והסיכון כי ימשיך במעשיו הרעים
סיכון של ממש הוא. ראויה היא האשה כי תחיה בשקט ובלא חשש מן המשיב. כנגד זכותו של
המשיב לחירות ממעצר תעמוד זכותה של האשה לחירות מפחד. החירות מפחד שהאשה ראויה לה
עוצמתה רבה - רבה כמה-וכמה מונים - מחירותו של המשיב מפני מעצר.
אני מחליט לקבל את הערר ואני מורה על מעצרו של
המשיב עד תום ההליכים בעניינו.
היום,
ד' בחשוון התש"ס (14.10.99)
ש
ו פ ט
99069160.
G01
העתק
מתאים למקור
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
99069160.
G01