בש"פ 6919/04 דוד ויקנין נ. מדינת ישראל

זהו ערר על החלטת בית-המשפט המחוזי בתל-אביב יפו (כבוד השופטת נ' אחיטוב), שניתנה ביום 18.7.04 בב"ש 92491/04, לפיה נעצר העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

העורר עומד לדין בבית-משפט השלום בפתח-תקווה בגין עבירות של תקיפה כדי לגנוב, עבירה לפי סעיף 381(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק), גניבה, עבירה לפי סעיף 384 לחוק, תקיפה בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיף 382(א) לחוק, והחזקת נכס חשוד כגנוב עבירה לפי סעיף 413 לחוק.

ביום 4.3.04 החליט בית-משפט השלום בפתח-תקווה (כבוד השופטת ל' לב און), להורות על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.

ביום 30.3.04 דחה בית-המשפט המחוזי בתל-אביב (כבוד השופט ח' כבוב), את הערר שהגיש העורר על ההחלטה הנ"ל.

מועד תחילת ההוכחות בתיק נקבע ליום 16.6.04. באותה ישיבה, על-אף שעדים מטעם התביעה התייצבו בבית-המשפט, לא החל שלב שמיעת הראיות בתיק וזאת לאור עומס העבודה שהיה מוטל על בית-המשפט באותו יום דיונים. באותה ישיבה הודיעה הסנגוריה, כי היא מוותרת על חקירת מספר עדים ומסכימה להגשת מוצגים. בית-המשפט קבע מועדים חדשים לשמיעת הראיות בתיק לימים 8.9.04 ו 22.9.04.

ביום 15.7.04 קיבל בית-משפט השלום את בקשתו של העורר לעיון חוזר בדבר מעצרו לאור הימשכות ההליך, והחליט על שחרורו בתנאים מגבילים.

על ההחלטה הנזכרת לעיל הוגש ערר לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. בית-המשפט המחוזי קיבל את הערר תוך כדי שקבע, כי שגה בית-משפט השלום בהחלטתו לשחרר את העורר, ועל כן הורה להשיבו למעצר, בנמקו, כי שלום הציבור הוא ערך חשוב ביותר, וכנגדו עומדת מסוכנותו הרבה של העורר, עברו וחומרת מעשיו.

מכאן הערר שבפניי.

בא-כוח העורר טען, כי שגה בית-המשפט המחוזי בכך שלא התייחס לזמן שעבר מיום מעצרו של העורר (9.2.04), וכן לא התייחס לאיזון הראוי בין זכויות העצור לאינטרס הציבורי. הוסיף הוא וטען, כי שגה בית-המשפט המחוזי עת שהתייחס להרשעותיו האחרונות של המבקש אשר היו מלפני תשע שנים.

כמו-כן טען בא-כוח העורר, כי שגה בית-המשפט המחוזי כשהתייחס לתסקיר שירות המבחן שניתן חמישה וחצי חודשים עובר למועד הדיון ואם בכך לא די, הרי שבתסקיר עצמו הושאר שיקול הדעת בדבר חלופת המעצר, לבית-המשפט והוא אף מסויג במובן זה שנכתב בו, כי היה ובית-המשפט ימצא מקום לשחרר את העורר לחלופת מעצר יאמץ הוא קביעה זו.

באת-כוח המדינה טענה, לעומתו, כי חומרת המעשים ועברו הפלילי של העורר מדברים בעד עצמם לעניין מסוכנותו וכי על אף קצב התנהלותו של המשפט יש להותירו במעצר.

לאחר שמיעת טענות באי-כוח הצדדים, ולאחר ששקלתי את העניין הגעתי למסקנה כי הערר-בדין יסודו.

לא הייתי מתערב בהחלטת בית-המשפט המחוזי, אלמלא העובדה, כי העורר יהא נתון במעצר תקופת זמן של כשבעה חודשים לפני שיוחל בשמיעת משפטו.

כאמור, העורר הראה נסיבות מיוחדות ויוצאות דופן להתערבותי זו. כבר היום מצוי העורר בכלא כשישה חודשים. בית-המשפט קבע את שמיעת משפטו של העורר לשני מועדים בחודש ספטמבר. משמע שיחלפו כשבעה חודשים עד אשר יחל משפטו של העורר. זהו מצב שקשה להשלים עימו אפילו בתנאי הלחץ והעומס בו נתונים שופטי המדינה (ראו בש"פ סעיד ניג'ם נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(4), 217 ; בש"פ 2175/97 ג'ראיסי ג'וני נ' מדינת ישראל תק-על 97(2), 327 ; מועמר יוסף נסאר נ' מדינת ישראל, תק-על 2002(2), 1039).

לאור הנסיבות שתוארו לעיל, ומבלי להתעלם מחומרת העבירות המיוחסות לעורר ועברו הפלילי נראה לי נכון להורות על שחרורו לחלופת מעצר בתנאים מגבילים כפי שנקבעו על-ידי בית-משפט השלום בהחלטתו מיום 15.7.04. בנוסף לתנאים אלה, בית-משפט השלום מתבקש למנות ערבים אשר יפקחו על העורר במשך כל שעות היממה.

אשר על כן, הערר מתקבל, החלטתו של בית-המשפט המחוזי מבוטלת בזאת. התיק מוחזר לבית-משפט השלום על מנת לקבוע את הערבים אשר יפקחו על העורר כאמור לעיל.

עד למתן החלטה על-ידי בית-משפט השלום העורר יישאר במעצר.