בש"פ 6919/05 דניאל פינר נ. מדינת ישראל

בפני ערר על החלטת בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע (כב' השופטת ש' דברת) שניתנה ביום 14.7.05 בב"ש 21028/05, לפיה נעצר העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

כנגד העורר הוגש, ביום 5.7.05, לבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע כתב אישום, המייחס לו עבירות של נשיאת נשק ותחמושת, לפי סעיף 144(ב) רישא לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק), עבירת גרימת חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(1) לחוק ועבירה של ירי באזור מגורים לפי סעיף 340 לחוק.

על-פי הנטען באישום הראשון, ביום 16.6.05 בשעות אחר הצהרים, טייל העורר בחוף הסמוך למלון מעוז הים (להלן: המלון) וליד זירת האירוע, אשר בה בעקבות חילופי מכות באזור גוש קטיף, החלו חילופי ידויי אבנים בין הפלשתינאים תושבי המואסי לבין יושבי המלון. לפי הנטען, בעת הזאת, היה העורר מצויד בעוזי ובמחסנית עם קליעים והחל להסתובב בין הניצים. העורר נעמד בסמוך לאדם בשם הלאל מג'אידה, על החוף ליד עמוד וירה מספר יריות, חלקן באוויר וחלקן לכיוונו של נאצר ואפי, שעמד במרחק מה ממנו, במטרה לפגוע בו ולגרום לו לחבלה חמורה. כתוצאה מכך, נפגע נאצר ואפי בירכו מקליע אשר נכנס ויצא ונגרמה לו חבלה חמורה, אשר בעקבותיה אושפז, נותח ולבסוף שוחרר בתאריך 23.6.05.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו. בבקשתה פירטה המשיבה את עיקרי הראיות לכאורה, את עברו הפלילי של העורר ואת עילות המעצר.

ביום 14.7.05 החליט בית-המשפט המחוזי להורות על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

על החלטה זו הוגש הערר שבפני.

לטענת העורר, שגה בית-המשפט המחוזי בהחליטו להשאירו במעצר עד תום ההליכים. לטענתו, היה על בית-המשפט להתחשב בסיטואציה בה היה מצוי, כאשר מצא עצמו מותקף ועל מנת להדוף את התוקפים ולהגן על עצמו ועל היהודים אשר נמצאו שם, ירה באוויר. בנוסף, טוען העורר, כי מיד לאחר האירוע נשוא ערר זה, חווה תחושת טראומה קשה. כמו-כן טוען העורר, כי שגה בית-המשפט בדחותו את טענתו בדבר הגנה עצמית. בנוסף, טוען העורר, כי לא קיימת כנגדו עילת מסוכנות וכי ראוי לשחררו לחלופת מעצר.

לעומתו, ביקשה המשיבה לדחות את הערר. לטענתה, ההחלטה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים ראויה היא, שכן בענייננו, מדובר באדם, אשר נשא נשק ופגע באדם לא חמוש, ורק עובדה זאת כשלעצמה, מעידה על מסוכנות, ומשכך יש להורות על מעצרו עד תום ההליכים.

לאחר שעיינתי בהחלטת בית-המשפט המחוזי ולאחר ששמעתי את טענות באי-כוח הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הערר להידחות.

בענייננו נראה, כי אין מקום ולא ראוי לבוא ולהקל עם העורר, וזאת ממספר נימוקים; לעורר אין הרשאה כללית לשאת את נשקו ברחבי הארץ, אלא רק בתחומי הישוב תפוח, לשם שמירה בישוב ואבטחת הסעות. חרף זאת, נשא העורר עימו את נשקו למקום האירוע נשוא ערר זה. כמו-כן, העורר במעשיו, אשר מקימים עילה למעצר ומהווים בין היתר עבירות נשק חמורות, סיכן את שלום הציבור ואת בטחונו. יש לציין, כי גם בביתו נמצאה כמות גדולה של כדורים ללא הסבר ממשי. לכך יש להוסיף את הרשעותיו הקודמות ועברו הפלילי, אשר מעידים על מסוכנותו, למרות העובדה, כי עברו הפלילי איננו מהשנים האחרונות.

כמו-כן, אוסיף ואומר לגופו של עניין, כי גם טענת ההגנה העצמית, לכשעצמה, אינה מתיישבת, עם הראיות לכאורה, שפורטו לעיל ומעוררת בי ספקות רבים, אולם נושא זה עוד עתיד יהיה להתבהר בעת המשפט עצמו. יש להדגיש, כי האדם אשר נפצע, לא היה חמוש והעורר היה היחיד בזירת האירוע שנשא עימו נשק בשלב זה של התנהלות האירועים. בנוסף לכך, אף לא הובאו בפני נימוקים ראויים להצדקת חלופת המעצר.

סוף דבר, הערר נדחה.