בש"פ 692/00 דני בונפיל נ. מדינת ישראל

העורר הוא יו"ר וועד העובדים בעירית ירושלים.

נגד העורר מתנהלת חקירה משטרתית מסובכת וסבוכה בגין חשד לביצוע עבירות שוחד, קבלת דבר במרמה, והפרת אימונים. עבירות אלו בוצעו על פי החשד, במסגרת פרשיות שחיתות שונות, בהם מעורבים העורר ועובדים בכירים בעיריית ירושלים.

ביום ה 25.11.99, נעצר העורר על פי החלטת בית המשפט השלום בירושלים למשך 5 ימים.

ביום ה 29.11.99, הוארך מעצרו של העורר ב 7 ימים נוספים.

ביום ה 6.12.99, שוחרר העורר ממעצרו, בהסכמה בתנאים מגבילים. אחד מתנאים אלה הוא שהעורר יימנע מלכנס באופן פיזי לבנין עירית ירושלים. תנאי זה הוארך ביום ה 16.12.99 (על ידי כבוד השופט רומנוב) וביום ה 9.1.00 (על ידי כבוד השופט שמעוני).

ביום ה 23.1.00, סירב בית המשפט השלום (כב' השופטת אפעל גבאי) להאריך את התנאי למשך 30 ימים נוספים. השופטת כתבה בהחלטתה המנומקת, כי שוכנעה מן החומר שבפניה, כי הסרת המגבלה בדבר כניסתו של העורר לבניין העירייה אינה עלולה להביא לשיבוש המשך החקירה. זאת בשל העובדה כי זולת מגבלה זו לא קיימת כיום כלפי העורר כל מגבלה אחרת במסגרת שחרורו בערובה, והוא אינו מנוע עתה מלקיים קשר ישיר או עקיף עם איש. בנסיבות אלו ולאחר כברת הדרך הארוכה שנעשתה בחקירה לא סביר כי דווקא כניסתו הפיזית של העורר לבניין העירייה תשבש את המשך החקירה ותשפיע על עדים פוטנציאלים. השופטת המלומדת אף הדגישה כי לא הושמעה בעת הדיון כל טענה בדבר ניסיון שנעשה על ידי העורר עד כה להשפיע על החקירה, ולהניא עדים פוטנציאלים, מלמסור את גרסתם.

על החלטה זו של בית המשפט השלום הוגש ערר לבית המשפט המחוזי בירושלים. כבוד השופטת מוסיה ארד קיבלה את הערר והפכה את החלטת בית המשפט השלום על כנה.

בהחלטתה המנומקת עורכת השופטת מוסיה ארד איזון בין הפגיעה בעורר בגין צמצום זכות החופש שלו על ידי הגבלת כניסתו לבניין העירייה, לבין החשש מפני שיבוש הליכי משפט ובכלל זה השפעה על עדים, ובאיזון זה, כך סברה היא- ידו של האחרון גוברת. זאת בין השאר בשל העובדה שמדובר במגבלה קלה יחסית אשר אינה כרוכה במגבלות נוספות, ויש לאפשר למשטרה לבצע את תפקידה ולהעדיף את טובת הציבור. על פי שיטתה, עוצמת השפעתו של העורר על העדים כשהוא "עוטה עליו את גלימת תפקידו ואת שרביט סמכותו" היא רבה ומסוכנת לאין ערוך, מזו הקיימת מחוץ לבניין העירייה. לפיכך, כאמור התקבל ערר המדינה בבית המשפט המחוזי ותוקפו של התנאי לשחרור בערובה של העורר, האוסר על כניסתו הפיזית לבניין העירייה, הוארך ב 30 יום מיום ה 23.1.00. מכאן הערר שבפניי.

באי כוח הצדדים חזרו בפניי על אותם טיעונים שהועלו על ידיהם בבית המשפט קמא. כמו כן באת כוח המדינה מסרה לעיוני חומר חקירה נוסף ובכל זאת דומני כי דין הערר להתקבל.

בנסיבות המקרה לפיהן חקירת המשטרה נמשכת כבר קרוב ל 3 חודשים וטרם הוגש כנגד העורר כתב אישום ובמציאות אשר בה לא הוגבל העורר בשום אמצעי מלבד מגבלה זו האוסרת עליו לכנס לבניין העירייה, נראה כי החשש לשיבוש מהלכי החקירה אינו סביר.

"גלימת תפקידו ושרביט סמכותו" יוכלו לשמש את העורר גם כשהוא מוגבל מלכנס לבניין העירייה, ואין במגבלה זו כדי להשיג את המטרה אותה היא באה לשרת. זכותו של אדם לחופש ובכלל זה חופש התנועה, זכות יסוד היא ויש להגבילה רק מטעמים מוצדקים. משנקבע כי המגבלה המוטלת על העורר אינה משיגה את המטרה אשר אותה היא באה לשרת, באשר יש בה בקעים מרובים, בא אני למסקנה כי מגבלה זו היא מיותרת ועל כן אינה מוצדקת ויש לבטלה.

באת כוח המדינה הצהירה בפניי כי יש בדעתה להגיש כתב אישום אשר במסגרתו תתבקש מגבלה דומה עד תום ההליכים כנגד העורר. כמובן, אין בהחלטה זו כדי למנוע את הצדדים מלהעלות את טענותיהם לגופו של עניין אם וכאשר תוגש בקשה כזו.