בש"פ 6922/98 כאמל אלעסאם נ. מדינת ישראל

הערר הובא לדיון בעבירות של בעילה אסורה (בעילת קטינה) במשך תקופה ניכרת ובעבירת אינוס. העבירה האחרונה מתייחסת לאירוע אחד מסויים שלפי התיאור בכתב האישום היה אירוע אלים מאד. נוסף לכך, נטען

בכתב האישום

גם, שהעורר איים על המתלוננת שהוא יגלה להוריה את דבר היחסים ביניהם, וזאת עשה על מנת להשיג המשך הסכמתה, כאשר היא כבר הביעה התנגדות ליחסים.

הראייה העיקרית שיש בפני בית המשפט, כמו בהרבה מקרי אונס, היא עדותה של המתלוננת. אין ספק שעדות מתלוננת בתיק אונס היא ראייה לכאורה. אין אני סבור שבית המשפט, בשלב זה, צריך לדון בשאלות של מהימנות.

השופט הנכבד בבית משפט קמא סבור היה, שהוכחה בפניו גם עילת המעצר דהיינו מסוכנות כאמור בסעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו1996 -). לאור האמור, ציווה השופט הנכבד על מעצרו של העורר עד תום ההליכים במשפטו בבית המשפט המחוזי בתל-אביב.

מכאן הערר שלפנינו.

בא כוח העורר טוען שלא הוכחה מסוכנות, כיוון שגם אם מקבלים את גירסת

המתלוננת במלואה, הרי שהיה רק אירוע אלים אחד. לדעת הסניגור המלומד, נובע מן הראיות שאלימות חמורה לא היתה משום שאין תיעוד רפואי לכך.

מה שנוגע לאיום שמיוחס לעורר כלפי המתלוננת, הרי שהאיום הזה כבר לא אפשרי. היום ההורים יודעים ולכן אי אפשר לאיים שיספרו להם.

מכל מקום, כך סבור הסניגור, גם אם בית המשפט יגיע למסקנה שיש עילת מעצר, מן הראוי במקרה זה, לאור נסיבותיו, להשתמש בחלופת מעצר, שהוא מעצר בית מלא.

באת כוח המדינה מתנגדת להצעה של חלופת המעצר. באת כוח המדינה תומכת בהחלטת השופט קמא , והיא סבורה שמתוך הראיות הוכחה גם אלימותו של העורר וגם מסוכנותו .

לא ראיתי מקום להתערב בהחלטתו של בית המשפט קמא נימוקיו מקובלים עלי. לפי המתואר בכתב האישום ומדברי עדותה של המתלוננת, היה לפחות אירוע אחד אלים מאד. נכון שאותו איום המתואר בכתב האישום כבר לא יכול לחזור על עצמו, אך מי שמאיים יש חשש שימצא דרך אחרת לאיים אם דרך אחת כבר לא אפקטיבית. החשיבות היא בעצם העובדה שהיה איום על המתלוננת.

סיכומו של דבר, הערר נדחה והעורר ישאר במעצר עד תום ההליכים בבית המשפט המחוזי בתל-אביב.