בש"פ 6923/12 מדינת ישראל נ. חאזם דינו שווקי

1.

ערר המדינה על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט מ' י' הכהן ), אשר החליט על שחרור המשיבים ממעצר, בתנאים של "מעצר בית" מלא.

רקע והליכים קודמים

2.

המשיבים היו מעורבים באירוע רב משתתפים שהתרחש ביום 18.5.2012 בשעות הלילה. תחילת הפרשה בראשית שנת 2011, עת נפגע המשיב 2 (להלן: חסן ) בקטטה עם מספר תושבי עיסוויה. הקטטה התפתחה לעימותים בין חמולות, שכתוצאה מהם העתיקו בני משפחת המשיבים, שהם אחים, את מקום מגוריהם מהכפר עיסוויה וחלקם עברו להתגורר בשכונת דחיית אל בריד.

ביום 17.5.2012 נודע למשיב 1 (להלן: חאזם ) שרבים מתושבי עיסוויה, ובהם יריביהם של בני משפחתו, הגיעו לשמחה משפחתית שהתקיימה בדחיית אל בריד. חאזם, שסבר שזו הזדמנות לנקום ביריבים, עדכן את אחיו חסן. חסן יצר קשר עם אח נוסף (להלן: חמזה ), ועם רבים אחרים, וביקשם להגיע למקום במטרה לפגוע ביריבים, בני משפחות אבו חומוס וגרייב. תחילה היה חשש שעקב המהלך האמור תופרע השמחה. לאחר שענין זה הוסדר עם בעל השמחה, עזבו חסן וחמזה את המקום מתוך כוונה לארוב לאנשי עיסוויה בדרכם חזרה לבתיהם על מנת לפגוע בהם. חאזם נותר במקום השמחה ותפקידו היה להתריע על צאת אנשי עיסוויה לדרכם בחזרה לבתיהם. בסמוך לשעה 01:00 הודיע חאזם לחסן שבני עיסוויה עושים דרכם חזרה לכפרם. המשיבים וחמזה ארבו לתושבי עיסוויה, ביחד עם עשרות נוספים שנענו לקריאה, כשהם מצוידים באלות, מקלות ואבנים. בשלב מסוים הבחין חסן כי חמזה נושא עימו אקדח, והוא נאבק עימו בניסיון ליטול מידיו את האקדח. בהחלטת בית משפט קמא מיום 3.8.2012, אגב ניתוח חומר הראיות, נאמר כי באי-כוח הצדדים הסכימו "כי חסן לא התכוון לקחת את האקדח על מנת לעשות בו שימוש" (עמ' 18 לפרוטוקול בתיק מ"ת 39654-07-12). אלא שמתברר שיש אפשרות שבעניין זה לא היתה הסכמה בין באי-כוח הצדדים. אמנם בא-כוחו של חסן טען בדיון מיום 2.8.2012 כי חסן ביקש לקחת את האקדח מידיו של חמזה מבלי שתהיה לו כוונה לירות בו (עמ' 8 לפרוטוקול), אך בהמשך הדברים טענה באת-כוח המאשימה כי חמזה סירב למסור לחסן את הנשק באמרו שאינו מעוניין שיתבצע ירי; כי חסן מצטייר כמי ש"שש אלי קרב" וכי כאשר חסן לא מקבל את האקדח הוא נאלץ להסתפק בחתיכת קרש כדי לתקוף (עמ' 10 לפרוטוקול). מדברים אלה עולה, כי לדעת העוררת חסן התכוון לעשות שימוש באקדח. סוגיה זו לא הובהרה בשלב זה עד תום, ונראה כי יהיה צורך ללבנה במסגרת הדיון בתיק העיקרי. כל שניתן לקבוע לענייננו הוא, כי היה ניסיון מצד חסן להוציא בכוח את האקדח מידיו של חמזה. אכן, נוכח הסיטואציה שבה מדובר והעובדה שמיד בהמשך אכן אירעה התנפלות רבתי על אנשי עיסוויה, קשה להניח שחסן, שהפגיעה בו בשנת 2011 היתה העילה לכל המהלך, ביקש דווקא לצנן את הרוחות. ואולם, לצורך ההחלטה דנא, וכיוון שהצדדים לא היפנו אותי למלוא חומר הראיות הרלבנטי (פרט להודעתו של ג'ורג' אלעלי שקשה להסיק ממנה מסקנות ברורות), אסתפק בנתון שלפיו חסן התאמץ ליטול את האקדח מחמזה, מבלי לאפיין את מטרת המהלך לכאן או לכאן.

3.

כשכלי הרכב ובהם אנשי עיסוויה הגיעו למקום המארב, התנפלו חסן והאחרים על שני כלי רכב, היכו בהם במקלות ויידו לעברם אבנים. זמן קצר לאחר תחילת האירוע ירה חמזה לעבר היושבים בכלי הרכב וכתוצאה מהירי נהרג נער יליד 1993 ושניים נפצעו. חמזה הועמד לדין במסגרת כתב אישום נפרד ויוחסה לו, בין היתר, עבירת רצח. לאחר התקיפה סיכמו המשיבים וחמזה כי יספרו בחקירה שחאזם כלל לא היה קשור לאירוע וכי אין להם קשר לירי ואינם יודעים מי ביצע אותו.

נוכח האמור לעיל יוחסו למשיבים עבירות של ניסיון לחבלה בכוונה מחמירה, קשירת קשר לביצוע פשע, שיבוש מהלכי משפט והיזק בזדון.

4.

במקביל להגשת כתב האישום הוגשה גם בקשה למעצר המשיבים עד לתום ההליכים. בהחלטה מיום 3.8.2012 נקבע, על יסוד הסכמת הצדדים, כי יש בידי העוררת ראיות לכאורה לביסוס עובדות כתב האישום. לענין עילות המעצר קבע בית המשפט, כי נושא המסוכנות אינו חד משמעי: מצד אחד מדובר במעורבות באירוע חמור - סכסוך בין חמולות שאין לדעת מה תהיה אחריתו. מהצד השני, לחאזם (צעיר יליד 1990) אין עבר פלילי, עברו של חסן (יליד 1982) אינו רלבנטי ולשני המשיבים אין אופי עברייני מובהק. עוד הזכיר בית המשפט את החשש משיבוש הליכי המשפט והחשש מהימלטות, נוכח מקום מגורי המשיבים והתבטאויות שונות מהן ניתן היה להסיק שבכוונתם להימלט לשטחי הגדה.

במצב זה נקבע, כי אין מדובר במקרה "מובהק" שבו יימנע בית המשפט מהזמנת תסקיר, ולפיכך הורה בית המשפט על הגשת תסקירי מעצר.

5.

בתסקירים מיום 15.8.2012 נמנע שירות המבחן מהמלצה לשחרר את המשיבים.

באשר לחאזם, רווק בן 21, נאמר בתסקיר כי קיימת רמת סיכון גבוהה להישנות התנהגות עתידית בדומה למיוחס לו בכתב האישום, זאת נוכח המחויבות בה הוא חש כלפי משפחתו. עם זאת התרשם קצין המבחן מכוחותיו ויכולתו של חאזם לנהל אורח חיים נורמטיבי ותקין וכי המעצר חידד עבורו את גבולות המותר והאסור והיווה גורם מרתיע. חסן, בן 32, נשוי ואב לתינוק, תואר כמי שבעיתות מצוקה נוטה לפעול באימפולסיביות. שירות המבחן התרשם כי בשל אופי הסכסוך קיים חשש לנקמה או להסלמה ומכך קיומו של סיכון גבוה להישנות התנהגות דומה בעתיד.

6.

בהמשך לאמור בתסקירי המעצר הנ"ל, התקיימו הליכים נוספים בניסיון לאיתור חלופת מעצר. בתסקיר המשלים מיום 5.9.2012 התייחס שירות המבחן למצב הדברים בין החמולות הניצות. לדבריו נערכה סולחה סופית בין משפחת המשיבים לבין משפחות הנפגעים, למעט משפחת הנער המנוח.

התסקיר מוסיף ומתייחס גם לחלופת מעצר שהציעו המשיבים: שהות בדירה שבה מתגורר אבי המשיבים, הנמצאת באור יהודה בסמוך למשחטה בה מועסק האב. הדירה היא בבעלות מעסיקו של האב, מר גבריאל מססה. מר מססה מסר לשירות המבחן כי הוא מוכן שהמשיבים ובני משפחה נוספים יתגוררו באותה דירה. שירות המבחן לא שלל חלופה זו וציין כי העובדה שמדובר במרחק פיזי ממקום מושבם של המתלוננים תפחית את רמת החיכוך בין הצדדים וכך גם את רמת הסיכון להישנות המעשים. שירות המבחן לא המליץ במפורש על שחרור המשיבים לחלופה האמורה, אך, כאמור, גם לא שלל אפשרות זו וציין את יתרונותיה.

7.

בהחלטה נשוא ערר זה, מיום 20.9.2012, החליט בית המשפט המחוזי לשחרר את המשיבים למעצר בית בדירה הנ"ל שברח' הגולן 1 באור יהודה, בפיקוח צמוד של האב, האם או האחות, בתוספת ערבויות כספיות שכללו הפקדת סך 7,500 ש"ח לכל אחד מהמשיבים.

הטענות בערר

8.

העוררת טוענת, שאין בחלופה שאומצה על-ידי בית המשפט כדי לאיין את מסוכנותם של המשיבים ואת החשש מפני הימלטותם. לעניין המסוכנות נטען לחומרתו הרבה של האירוע בו היו מעורבים, כאשר חאזם "הניע" את המהלך מראשיתו ולאחר מכן איפשר את ההתנפלות הקטלנית על כלי הרכב ונוסעיהם בהתריעו על יציאת החוגגים חזרה לעיסוויה. חסן, שהפגיעה בו היתה העילה לכל פעולת הנקם, גייס עשרות אנשים, עמד על ביצוע מעשה הנקמה ושלל אפשרות להסדר בדרכי שלום והיה מהפעילים הבולטים שהציתו את התבערה שבסופו של דבר הסתיימה במוות. לטענת העוררת, חסן ידע היטב כי בידיו של חמזה מצוי אקדח, ומכך שהיה מודע לפוטנציאל הקטלני הטמון בפעולת הנקם.

עמדת העוררת היא, שגם אם לא יוחסה למשיבים אחריות ישירה למות המנוח, הם אלה ש"הובילו ויזמו" את האירוע האלים, הזמינו אחרים ליטול בו חלק, ולפיכך גרמו, גם אם בעקיפין, לתוצאותיו הקשות. בנוסף נטען לחשש ממשי להימלטות, הן נוכח מקום מגורי משפחת המשיבים סמוך לגבולות אזור הגדה המערבית (תושבי איזור B מעבר לגדר הביטחון) והן נוכח התבטאות חמזה במעצר לפיה אם ישוחררו יימלטו לגדה (כאמור בדו"ח פעולה שהוצג לעיוני).

בא כוח העוררת ביקש להדגיש במיוחד את התרשמות שירות המבחן להסתברות גבוהה של הישנות המעשים בעתיד, ומכאן למסוכנותם הרבה של המשיבים, כמפורט בתסקירים מיום 15.8.2012, כמו גם את העדרה של המלצה פוזיטיבית ומפורשת לשחרור לדירה באור יהודה בתסקיר מיום 5.9.2012. עוד נטען, כי יש ליתן ביטוי להתרשמות שירות המבחן שהטיל ספק באשר להתאמת ההורים לפקח על המשיבים (בתסקירים נאמר כי ההורים במצב של חוסר אונים ותסכול רב נוכח האירוע ונוכח העובדה שלא ידעו על כוונותיהם של המשיבים ושל חמזה ועל הימצאות נשק בידיו. דבר זה העלה אצל שירות המבחן "תהיות באשר למידת הפנמת גבולות סמכות ההורים וגבולות המותר והאסור").

9.

בא כוחו של חאזם הדגיש, כי מרשו כלל לא נכח במקום בו התבצעה הפעילות האלימה, כי מדובר בצעיר בן 21, ללא כל עבר, שחלקו בפרשה מינורי ומשני. הוא אינו הרוח החיה ואינו המתכנן. חלקו התמצה במתן הודעה לאחיו חסן על התכנסות תושבי עיסוויה לצורך אותה שמחה שהתקיימה בדחיית אל בריד ובמתן התראה על צאתם חזרה. אין ראיות שידע כי אחד מהאורבים נושא בכליו אקדח. נטען, כי לחאזם גם אין קשר להתבטאות חמזה בדבר כוונת ההימלטות.

בא כוחו של חסן טען, כי אין ראיות לכוונת מרשו לעשות שימוש באקדח, אותו ניסה ליטול מידיו של חמזה, כי לא עשה שימוש בקרש בו החזיק, וכי גם לדעת העוררת עברו הפלילי אינו רלבנטי. לדבריו, כתב האישום אינו מייחס לחסן עבירה כלשהיא בקשר עם מותו של המנוח, וכי חלק מהעדים מסרו שהופתעו מכך שחמזה פתח בירי והמעשה לא היה צפוי.

שני המשיבים טענו כי תסקירי המעצר מיום 15.8.2012 לוקים בחוסר קוהרנטיות, כאשר ההמלצה השלילית שבסופם אינה מתיישבת עם תיאור נתוני האישיות של המשיבים ויתר חלקי התסקירים, וכי החלופה המוצעת ראויה ביותר ולא נשללה על-ידי שירות המבחן.

דיון והכרעה

10.

אין להמעיט מחומרת האירוע בו נטלו המשיבים חלק וגם לא מחומרת חלקם-שלהם בפרשה. שניהם מילאו תפקידים מרכזיים ומשמעותיים בהנעת מעשה חמור ביותר. על רקע של רצון לנקום, השתתפו המשיבים באופן פעיל ומרכזי באיסוף עשרות אנשים לפעולת נקם אלימה. כל בר דעת יכול וצריך להבין שפעולה כאמור, גם אם נעשה בגדרה שימוש "רק" באבנים ובמקלות, עלולה להסתיים באסון של ממש. יתרה מכך, מדובר בפגיעה ממשית וקשה בסדר הציבורי, בפעולה שעלולה ללבות מעשי אלימות נוספים וליצור מתח ואיבה בין חמולות שונות, והיא בגדר הפרת כל נורמה בסיסית של חיים בחברה מתוקנת, בה אין ליטול את החוק לידיים. מעשים כגון אלה מעידים על אבדן עכבות וליקוי מאורות חמור של עושיהם. מכאן גם נובעת מסוכנותם. אכן, גם אם המשיבים לא ביצעו במו ידיהם מעשה אלים, חלקם בפרשה מציבם במקום גבוה במדרג החומרה, בדומה לחלקו של משדל ביחס למבצע העבירה בפועל. מבחינה זו בהחלט קיימת עילת מעצר בשל מסוכנותם של המשיבים. גם החשש להימלטותם מאימת הדין אינו בגדר חשש בעלמא, כמפורט לעיל.

11.

מנגד, ניתן להתרשם מתסקירי המעצר שמדובר במי שככלל מנהלים אורח חיים נורמטיבי, והם בעלי יכולות סבירות לתפקוד תקין. איני שותף לעמדת העוררת לפיה מהתסקירים מיום 15.8.2012 עולה מסקנה חד משמעית בדבר מסוכנות גבוהה. לטעמי, קריאה נכונה של התסקירים מצביעה על כך שהמסוכנות הגבוהה הוסקה לא מנתוניהם האישיים של המשיבים, אלא מעצם האירוע והמתח שבין המשפחות, כמו גם ממחויבות המשיבים למשפחתם. המסוכנות נובעת בעיקר מהחשש להתלקחות חוזרת ולהישנות המעשים, שבמקרה כזה יש סבירות גבוהה כי המשיבים יתגייסו שוב להגן על כבוד המשפחה, ופחות מאישיותם ואופיים של המשיבים. מסוכנות "נקודתית" מסוג זה ניתן להפיג בהרחקת המשיבים מאזור מגורי המעורבים האחרים.

12.

בנסיבות אלה אין מקום לשלול לחלוטין אפשרות של שחרור לחלופת מעצר. אלא שהחלופה אמורה להיות הדוקה ולהבטיח שלא יהיה חיכוך כלשהו בין המשיבים לבין המשפחות היריבות, כמו גם להפיג את חשש ההימלטות. החלופה שנמצאה עונה במידה ממשית על הדרישות האמורות בהרחיקה את המשיבים מאזור ירושלים. אלא שיש מקום "לעבות" את תנאי השחרור ולהחמירם כדי להבטיח שאלו לא יופרו. הצורך בהידוק התנאים קשור גם בממצאי שירות המבחן ביחס לסימני השאלה סביב הסמכות ההורית של הורי המשיבים, שנבחרו לשמש כמפקחים עליהם, ובחשש ההימלטות.

13.

התוצאה היא שאיני רואה לנכון לקבוע ששום חלופה לא תסכון וכי דין המשיבים להיעצר בפועל. במובן זה אני דוחה את טענותיה העיקריות של העוררת. עם זאת, יש מקום להוסיף ולהכביד את תנאי השחרור. לטעמי מתבקש לבחון את האפשרות להוסיף איזוק אלקטרוני של המשיבים, נושא שנראה כי לא נבחן. היה ויסתבר כי מסיבות טכניות או אחרות האיזוק אינו אפשרי, יהיה צורך לשקול להעלות את סכומי ההפקדה, על מנת שתיווצר הרתעה של ממש לבל יופרו תנאי השחרור.

העניין מוחזר לבית המשפט המחוזי, אשר יקיים דיון בתוך 21 יום (פרק זמן שנקבע בהתחשב בחגים הקרובים) לצורך בחינת הנושאים הנ"ל. בשלב זה, עד למתן החלטת בית המשפט המחוזי יישארו המשיבים במעצר.