בש"פ 6931/07 מדינת ישראל נ. יצחק איסקוב

בפניי בקשה להאריך את מעצרו של המשיב לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), תשנ"ו – 1996 (להלן: החוק ).

1.

הרקע לבקשה. בית המשפט המחוזי הרשיע את המשיב ברצח וגזר עליו עונש של מאסר עולם. בהתאם לעובדות שנקבעו על ידי בית המשפט המחוזי, המשיב הסתכסך עם נהג אחר, איליה שיפרין (להלן: איליה ) בעת נסיעה בכביש המוביל למחלף קיסריה. המשיב החליט לתת לרכב בו נהג איליה לחלוף על פניו ונעצר בשולי הכביש, אולם איליה עצר לידו ולאחר חילופי דברים ניגש אחד מיושבי הרכב האחר אל רכבו של המשיב ו"שלף" משם בכוח את המשיב. יצוין, כי עוד קודם לכן נטל המשיב את אקדחו מתא הכפפות והצמידו לגופו. המשיב, איליה ואביו (להלן: המנוח ) נמצאו מחוץ לרכבים והחלה ביניהם התגוששות במהלכה חבט איליה במשיב באגרופו וגרם לו אובדן הכרה למספר שניות וחבלה בפנים. המנוח דחף את אשת המשיב ובתו שיצאו מהרכב לכיוון הרכב. בשלב מסוים המשיב התאושש, קם ושלף את אקדחו, אשת המנוח תפסה בידו, אך הוא השתחרר מאחיזתה, ירה בה בבטנה ולאחר מכן ירה לכיוונו של המנוח ולכיוונו של איליה שנפגע בכתפו. או אז המנוח התקרב למשיב, אך המשיב ירה בו מטווח קצר 4 כדורים אל עבר פלג גופו העליון. הפגיעה בחזהו של המנוח גרמה למותו. יצוין כי המשיב ירה גם לכיוון רכבו של איליה ופגע בו, כאשר מאחורי הרכב הסתתרו בת זוגו של איליה ובתה.

המשיב זוכה בבית המשפט העליון מעבירה של רצח והורשע תחת זאת בעבירה של הריגה, לאחר שנקבע כי בנסיבות המקרה לא התקיים יסוד היעדר הקנטור.

התיק הוחזר לבית המשפט המחוזי לצורך שמיעת הטיעונים לעונש וגזירת הדין.

במעמד שימוע פסק הדין בבית המשפט העליון הוארך מעצרו של המשיב, בהסכמתו, ב- 30 ימים. בית המשפט המחוזי בחיפה קבע את הדיון לשמיעת הטיעונים לעונש ליום 22.8.07, יומיים לפני שמסתיימת תקופת מעצרו של המשיב. דא עקא, מטעם באת כוח המשיב, עו"ד סוויד, הוגשה בקשה לדחות את מועד שמיעת הטיעונים לעונש עד לאחר שתסיים את חופשת הלידה בה היא מצויה בחודש אוקטובר 2007. על רקע זה מתבקשת הארכת המעצר שבפניי.

2.

המבקשת מציינת כי בטרם הרשעתו בבית המשפט המחוזי היה המשיב עצור ומעצרו אף הוארך מעבר לתקופת המעצר הסטטוטורית, אך בהמשך הורה בית משפט זה על שחרורו למעצר בית מלא בביתו. המשיב נעצר שוב לאחר הרשעתו ומשנגזר דינו על ידי בית המשפט המחוזי החל לרצות את העונש. המבקשת טוענת כי המעשים בהם הורשע המשיב ונסיבות ביצועם מצביעים על מסוכנותו וכן היא סבורה כי קיים חשש להימלטותו של המשיב מאחר שגם לאחר שבוטל עונש מאסר העולם שהושת עליו, הוא צפוי לעונש מאסר ממושך.

המבקשת מטעימה כי ככל שהטיעונים לעונש יישמעו אכן בתאריך שנקבע (22.8.07), מ דובר בתקופת מעצר קצרה בלבד. אלא, שהצורך במעצר מתעורר במידה רבה בשל בקשת הסנגורית לדחות את מועד הטיעונים לעונש. לעניין זה משיב בא כוח המדינה כי הגם שאין חולק על זכותו של המשיב להיות מיוצג, אין חולק גם על זכות הציבור להיות מוגן מפניו, וביתר שאת נכונים הם הדברים נוכח הנסיבות הקשות של האירוע בגינו הורשע המשיב. הוא מטעים כי עצם יציאת הסנגורית לחופשת לידה אינה יכולה להצדיק את שחרורו של המשיב. לפיכך מבקש הוא כי אורה על הארכת המעצר כמבוקש.

3.

טיעונה המרכזי של באת כוח המשיב הינו כי ספק אם נתונה לבית משפט זה סמכות להורות על הארכת המעצר. לדבריה, סעיף 62 לחוק אינו המסגרת הנכונה לדיון, שכן משפטו בפני הערכאה הראשונה הסתיים כבר בהכרעת דין ולפיכך אין עוד מקום לדון בבקשה לפי סעיף זה. לדבריה, הארכת מעצר מכוח סעיף 62 לחוק אפשרית רק מקום שעוד עומדת לנאשם חזקת החפות ועל כן הדיון בפני בית משפט זה בשאלת מעצרו של המשיב, כשאין החוק מורה כן, פוגע בזכויות הנאשם. לטעמה, היה על המבקשת להגיש בקשה לעצור את המשיב לבית המשפט המחוזי בחיפה.

אשר לטעמי הבקשה לדחות את הדיון בבית המשפט המחוזי מבהירה באת כוחו של המשיב בהליך שבפניי כי המשיב חפץ לסיים הדיון במהרה והסנגורית המייצגת אותו בהליך, עו"ד סוויד, נכונה להופיע בדיון מייד עם תום חופשת הלידה שלה. מכל מקום, היא סבורה כי בקשת הדחיה אינה צריכה להיזקף לחובתו של המשיב ולהוביל למעצרו. לגופם של דברים, היא טוענת, לאחר שבית המשפט העליון קבע כי לא היתה למשיב כוונה להמית, ונוכח נסיבותיו האישיות – היותו איש משפחה מבוגר שחי עד לאירוע בעטיו הורשע חיים נורמטיביים, מתבקש כי הדבר ישפיע על הערכת מסוכנותו של המשיב. היא מדגישה כי המשיב היה משוחרר ממעצר למעלה משנה והתנהגותו בתקופה בה נמצא במעצר בית היתה מופתית.

4.

בא כוח המבקשת סבור, במענה לטענת הסנגורית, כי סעיף 62 לחוק הוא האחסניה המתאימה לדיון מאחר שלשיטתו ההליכים בתיק טרם הסתיימו, אך עברה תקופת המעצר הסטטוטורית. פרשנות אחרת מובילה לדידו מצב בלתי הגיוני לפיו לא ניתן לעצור את המשיב.

5.

ראשית, לשאלת הסמכות. סעיפים 61 -

62 לחוק מורים כדלקמן:

61.שחרור באין הכרעת דין

(א) נאשם, שלאחר הגשת כתב אישום נגדו, היה נתון במעצר בשל אותו כתב אישום תקופה המצטרפת כדי תשעה חודשים, ומשפטו בערכאה הראשונה לא נגמר בהכרעת דין, ישוחרר מן המעצר, בערובה או ללא ערובה.

(ב) בטל.

62.הארכת מעצר או חידושו

על אף הוראות סעיפים 59 עד 61, רשאי שופט של בית המשפט העליון לצוות על הארכת המעצר או על מעצר מחדש, לתקופה שלא תעלה על 90 ימים, ולחזור ולצוות כך מעת לעת, וכן להורות על שחרורו של הנאשם, בערובה או ללא ערובה.

במילים אחרות, הכלל הוא כי נאשם שלאחר הגשת כתב האישום נגדו שהה במעצר תקופה המצטברת לתשעה חודשים אך טרם ניתנה במשפטו הכרעת דין על ידי הערכאה הדיונית, ישוחרר. בתקופה זו נתונה הסמכות להורות על מעצרו לערכאה הדיונית. יחד עם זאת, חרף הכלל האמור, משחלפו 9 חודשי מעצר, נתונה לשופט של בית המשפט העליון סמכות להאריך את המעצר מפעם לפעם לפרקי זמן שאינם עולים על 90 ימים בכל הארכת מעצר.

השאלה שבפנינו הינה מהו ההליך המתאים ומיהי הערכאה המוסמכת לדון בסוגיית מעצרו של נאשם שערעורו על הרשעתו התקבל במובן זה שהוא הורשע על ידי ערכאת הערעור בעבירה קלה מהעבירה בה הורשע על ידי הערכאה הדיונית, והדיון הוחזר אל הערכאה הדיונית לשם גזירת דינו מחדש. בניגוד למצבים אחרים המתעוררים ביחס למעצר נאשם (וראו למשל סעיפים 21, 22, 59, 60, 63 לחוק), מצב זה לא הוסדר בהסדר מפורש בחוק ועל כן נדרש מענה פסיקתי לו.

6.

שאלה קרובה נידונה בהרחבה בבש"פ 5142/99 מורזובה נ' מדינת ישראל , פ"ד נג(5) 643 (1999) (להלן: עניין מורזובה ), שם נבחנה שאלת הערכאה המוסמכת לדון במעצרו של נאשם שפסק הדין המרשיע בעניינו בוטל בערעור ועניינו הוחזר לדיון מחדש בערכאה הדיונית (יצוין כי בעניין מורזובה התעוררה שאלה נוספת באשר לאופן חישובה של תקופת המעצר לאחר ביטול הכרעת הדין המקורית על ידי ערכאת הערעור, אך עניין זה אינו נדרש לענייננו). החוק אינו מסדיר גם מצב זה.

ברוב דעות קבע בית משפט זה בעניין מורזובה (כב' השופטת (כתארה אז) ביניש), כי "הכל מסכימים כי נוכח הוראות סעיפים 61 ו- 62 לחוק המעצרים, תוכרע שאלת הסמכות על פי משך התקופה בה היה הנאשם נתון במעצר" (עמ' 652). נוכח המגבלה המוטלת על סמכותה של הערכאה הדיונית להורות על מעצר – מגבלת תשעת חודשי המעצר – נקבע על כן כי הערכאה המוסמכת לדון בבקשה למעצר תיקבע בהתאם למספר ימי המעצר בהם היה הנאשם נתון מאז הוגש כתב האישום נגדו. נאמר כי: "...עקב הביטול חוזר עניינו של הנאשם, לעניין מגבלת ימי המעצר הקבועה בחוק, למצב בו היה נתון ערב מתן הכרעת הדין המקורית ; הנאשם מצוי עדיין בשלב הדיוני של בירור משפטו, קמה לו מחדש חזקת החפות ; וכמוהו ככל נאשם שתלוי ועומד נגדו כתב אישום בערכאה הדיונית ועניינו באותה ערכאה טרם הוכרע" ( שם , עמ' 656 - 657). דברים אלה נאמרו בהתייחס למצב בו הוחזר המשפט לשם המשך בירורו לערכאה הדיונית, שאז עומדת לנאשם חזקת החפות, בעוד שבמקרה דנן הורשע המשיב בהריגה על ידי ערכאת הערעור והדיון הוחזר לערכאה הדיונית אך לשם גזירת העונש, וחזקת החפות אינה עומדת לו עוד. יחד עם זאת, ההיגיון המונח בבסיס הדברים, לפיו משך התקופה המצטברת בה שהה הנאשם במעצר הוא שיקבע מהי הערכאה שתקיים ביקורת שיפוטית על מעצרו, יפה גם לענייננו.

למען שלמות התמונה יצוין, כי דעת המיעוט בעניין מורזובה (השופטים קדמי, מצא וטירקל) סברה כי ערכאת הערעור מוסמכת להורות על מעצרו של נאשם שדינו מוחזר על ידה לערכאה הדיונית וסמכות זו אינה כפופה למגבלת תשעת החודשים לפי סעיף 61 לחוק.

7.

הנה כי כן, לפי הלכת מורזובה , מקום שעוד בטרם הכרעת הדין בערכאה הדיונית נדרשו הארכות מעצר לפי סעיף 62 לחוק עקב חלוף תקופת המעצר הסטטוטורית, ברי כי עם ביטול ההרשעה בערעור והחזרת המשפט לערכאה הדיונית להמשך ניהולו תהא הסמכות להאריך את המעצר נתונה לשופט של בית המשפט העליון. אלא, שבכך לא באה הדרך אל סופה, שכן, כאמור, עניינו של המשיב הוחזר אל הערכאה הדיונית, לאחר שבערעור הוא הורשע בהריגה, אך לצורך דיון בשאלת העונש. במצב זה אין עומדת עוד למשיב חזקת החפות. יחד עם זאת, דומה כי העיקרון צריך להיות זהה – קביעת הערכאה המוסמכת לדון במעצר צריכה להיגזר ממשך התקופה בה שהה הנאשם במעצר, האם עולה היא על תקופה מצטברת של תשעת חודשי המעצר המהווים את תקופת המעצר הסטטוטורית, אם לאו.

עשויה להישאל השאלה מה טעמיה של גזירת עיקרון זהה? שהרי, כאשר בסיטואציה מעין זו שבעניין מורזובה עסקינן, עומדת חזקת חפות לנאשם ועל כן, אם טרם הסתיים משפטו בחלוף תשעה חודשים בהם הוא מצוי במעצר, מתקיימת תכליתו של סעיף 61 לחוק להגביל את משך הזמן בו נמצא במעצר אדם שאשמתו טרם הוכחה ולקיים פיקוח מוגבר על עניין זה על ידי שופט של בית המשפט העליון, מה שאין כן במקרה מעין זה שבענייננו, בו הורשע כבר הנאשם. המענה לשאלה זו נוגע לטעמי למחלוקת שנפלה בין הצדדים בפניי באשר לשאלה האם יש לראות את ההליך בעניינו של המשיב כמשפט בערכאה הראשונה שלא נגמר בהכרעת דין כדרישת סעיף 61 לחוק. שאלה זו נבחנה בבש"פ 433/98 מדינת ישראל נ' בן רחמים , פ"ד נב(1) 592 (1998) (להלן: עניין איבדיוב ), שם נדרש בית המשפט לבעייתיות העולה מכך שלפי לשונו של סעיף 61 לחוק גמר המשפט הינו ב"הכרעת הדין", נוסח שעורר שאלה באשר לצורך בהארכת מעצר ביחס לתקופה שלאחר הכרעת הדין ובטרם גזירת הדין. בעניין איבדיוב נקבע כי אם ניתנה הכרעת הדין במהלך תשעת חודשי המעצר הראשונים אין צורך להאריך את המעצר ומעצרו של הנאשם שהורשע נמשך מכוח הצו שהורה על מעצרו עד תום ההליכים. לעומת זאת, וזה הדבר החשוב לענייננו אנו, נקבע כי אם לא ניתנה הכרעת דין במהלך תקופת המעצר הסטטוטורית, ההוראה על מעצר בתקופת הביניים שבין הכרעת הדין לגזר הדין תהא נתונה גם היא לסמכותו של שופט של בית המשפט העליון, אף שאין החוק מורה כן מפורשות.

עיון בהחלטות בעניין מורזובה ובעניין איבדיוב מוליך לידי מסקנה ברורה כי מקום שמשפטו של נאשם הוחזר אל הערכאה הדיונית אך לשם גזירת העונש, לאחר שהורשע על ידי ערכאת הערעור, נתונה הסמכות להכריע בשאלת המעצר לבית משפט זה, מכוח סעיף 62 לחוק.

אציין, כי באת כוח המשיב ביקשה אמנם להפנות לעמדתו של השופט קדמי בבש"פ 4698/99 מדינת ישראל נ' מירילאשוילי , פ"ד נג(4) 481 (1999), דא עקא שעמדה זו נבחנה בעניין מורזובה ולא אומצה, חרף המחלוקת שנתגלעה בין השופטים שם, ומשכך לא ראיתי להידרש לדברים בהרחבה.

8.

לגוף העניין. המשיב זוכה אמנם מעבירה של רצח, אך הוא הורשע בהריגה בנסיבות חמורות ביותר. בפסק דינו של בית משפט זה (ע"פ 8332/05) תוארה הסיטואציה המורכבת בה נמצא המשיב אותה עת – התמודדותו כיחיד מבוגר אל מול שניים צעירים ממנו, לאחר רצף התגרויות ולאחר שספג חבטה שגרמה לו אובדן הכרה קצר, כאשר משפחתו לכודה ברכב, במצב של לחץ ובהלה. הסיטואציה אכן מורכבת ביותר וחריפותה מועצמת כאשר מביאים בחשבון כי מ דובר באדם מבוגר שניהל חיים נורמטיביים. יחד עם זאת, לא ניתן להתעלם מכך שגם בהינתן הנסיבות הלא פשוטות נראה קיימת מסוכנות במשיב, הנלמדת מעוצמת תגובתו במצבי דחק. לנתון זה מתווסף החשש מפני הימלטות מן הדין, שכן גם אם הורשע המערער בעבירה קלה יותר על ידי ערכאת הערעור – עבירת ההריגה – לא ניתן לומר, במיוחד נוכח נסיבות ביצוע העבירה, כי צפוי לו עונש בלתי משמעותי. נתונים אלה די בהם כדי להצדיק את המשך מעצרו וזאת חרף העובדה שעובר להרשעתו הוא נמצא במעצר בית. כיום, לאחר שהורשע, פני הדברים שונים.

טעם נוסף שראוי להביא בחשבון הינו כי קיימת אפשרות מעשית שהמעצר הנדרש יהא קצר וזאת נוכח המועד שנקבע לטיעונים לעונש. הסנגורית ביקשה לדחות מועד זה על מנת לאפשר לה להשלים את חופשת הלידה בה היא נמצאת. זכותו של המשיב לייצוג כלל אינה שנויה במחלוקת וכך גם זכותה של הסנגורית להשלים את חופשת הלידה. יחד עם זאת, איני רואה כיצד יוכל שיקול זה לשמש שיקול ענייני בהחלטה על מעצרו של אדם או על שחרורו ממעצר, בהתקיים אפשרות לייצוג חלופי. לא למותר לציין כי בדיון בפניי יוצג המשיב על ידי גב' גרינברג ממשרדה של גב' סוויד ואיני רואה מדוע זה לא ניתן יהא לשלוח עורך דין אחר מטעמה של גב' סוויד גם לישיבת הטיעונים לעונש, כמובן בהסכמת המשיב. אכן, ראוי כי הליך גזירת העונש יסתיים במהרה ואולם לעת הזו המפתח להבאת ההליך לסיומו המהיר נתון בידיהם של המשיב ובאת כוחו. מכל מקום איני מעריכה כי יידרש זמן רב נוסף לסיום ההליכים.

מהטעמים האמורים כולם אני מורה על הארכת מעצרו של המשיב בתשעים ימים מיום 25.8.07 או עד למתן גזר הדין בת.פ. 250/02 בבית המשפט המחוזי בתל אביב, לפי המוקדם מביניהם.