בש"פ 6935/97 יהודה עציון נ. מדינת ישראל

1.ערעור ברשות על הרשעתם של המערערים בעבירה של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, לאחר שהם זוכו בבית-המשפט המחוזי מביצוע עבירות של התנהגות פסולה במקום ציבורי, שבהן הורשעו בבית-משפט השלום.

הטענה המרכזית של המערערים שראינו להתייחס אליה היא שקיימת קורלציה בין העבירות שבהן הורשעו המערערים לבין העבירות שמהן זוכו; ואי-אפשר להרשיע נאשם בעבירה של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, אלא אם כן ביצע עבירה או שהיה לשוטר יסוד להניח שהוא ביצע עבירה.

טענה זו אינה נראית לנו.

2.התפקיד שהוטל על אנשי המשטרה הוא, בין השאר, לקיים סדר בכל מקום שלציבור גישה אליו (סעיף 5(1) לפקודת המשטרה [נוסח חדש], תשל"א1971-), ומי שמפריע לשוטר במילוי התפקיד האמור עשוי להיות מורשע בהפרעה לשוטר במילוי תפקידו, גם אם לא ביצע עבירה אחרת.

לפיכך, יש לקיים את הרשעתו של המערער הראשון (יהודה עציון). מערער זה ישב על המדרגות המוליכות להר-הבית וסרב להתפנות מהן חרף הוראת אנשי המשטרה. כמו שכתב בית-המשפט המחוזי בפסק דינו "נועדו מדרגות כדי לדרוך עליהן ולא כדי לשבת עליהן". עקב הסירוב נדרשו אנשי המשטרה לשאת את המערער הראשון על כפיים כדי להוציאו מן המקום. אין ספק בדבר שיש במעשה זה הפרעה לשוטר במילוי תפקידו.

3.הדין שונה בעניינו של המערער השני (אברהם איתיאל). הוא הורשה להיכנס למתחם הר-הבית בתנאי שלא יתפלל שם בקול רם, אך הפר את התנאי. לאחר-מכן הוא התבקש לעזוב את המקום וסרב אך עזב את המקום ללא התנגדות פיסית כשידו ביד השוטר שהוציאו מן המקום. אנו סבורים שאין לראות בהפרת התנאי האמור על-ידי תפילה בקול רם ביצוע עבירה מהסוג הנדון, ולאחר שזוכה מהעבירה על התנהגות פסולה במקום ציבורי אין מקום לזקוף ספק זה לחובתו בגדר העבירה הנדונה. ואילו הסירוב לעזוב את המקום לפי הוראת השוטר - שיכול היה להביא את מקרהו של המערער בגדר העבירה שבה הורשע, לא היה חד-משמעי ומה גם שהוא עזב את המקום ללא התנגדות פיסית. המדובר איפוא במקרה גבול שלגביו זכאי המערער ליהנות מן הספק.

אנו דוחים איפוא את ערעורו של יהודה עציון ומקבלים את ערעורו של אברהם איתיאל אותו אנו מזכים מחמת הספק.