בש"פ 6938/03 אבי אטיאס נ. מדינת ישראל

בהמלצתי חזרו בהם הנאשמים, שהגישו ערר על תנאי שחרורם, מערריהם, ואני דוחה אותם.

באשר לערר המדינה, אף בו לא מצאתי יסוד. כתב-האישום מייחס, אמנם, לשלושת הנאשמים עבירות חמורות – חטיפה לשם חבלה, סחיטה באיומים, מעשה מגונה בנסיבות אינוס והדחה בחקירה.

עניינו של כתב-האישום סובב סביב מעשה של סחר באיברים. שלושת הנאשמים – שפעלו בחבורה, עסקו בגיוס אנשים קשיי-יום - עולים חדשים מחבר העמים - לצורך שליחתם לניתוחי קצירת כליה מגופם, מחוץ לישראל, כדי שכלייתם תושתל בישראל, בגופם של אנשים הזקוקים לכליה, וזאת תמורת תשלום. כן קשרו הנאשמים קשר לסחוט את התורמים שיחזרו בהם מהסכמתם לנסוע לחוץ-לארץ ולתרום את כלייתם, ואף חייבו את התורמים בתשלומי בדיקות ההתאמה - בסכומים העולים על הסכומים האמיתיים - ובתשלום קנס, כל זאת עד אשר נשארו התורמים חייבים לנאשמים סכומי כסף גבוהים. נאשם 2, אלברט צ'רנוב, אף מואשם בעבירות-מין שביצע בתורמות.

בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופט ח'אלד כבוב) מצא כי התשתית הראיתית שהציגה התביעה היא בעוצמה מספקת למעצר, וכי העבירות שהואשמו בהן הנאשמים מקימות חזקת מסוכנות. אלא שבנסיבות העניין, ובהתחשב בעברם הנקי של השלושה ובעובדה שהעבירות בוצעו לפי מספר שנים – להוציא מעבירה אחת לגביה נמצאו ראיות לכאורה מספיקות לגבי נאשם 2, צ'רנוב – החליט בית-המשפט המחוזי על שחרורם של הנאשמים בתנאים מגבילים, לרבות הפקדת ערבויות בסכומים ניכרים וכן מעצר-בית.

המדינה הגישה ערר כנגד השחרור, ובטיעוניה בפניי התרשמותי הייתה, כי בסופו של היום, מבססת המדינה את עמדתה על חומרת העבירות. מעצר בגין חומרת העבירות יש בו אלמנט הרתעתי. מושכלות ראשוניים הם כי מעצר שמטרתו הרתעתית גרידא אינו מגלה איזון ראוי בין שלום הציבור מחד, לבין זכותו החוקתית של נאשם לשמירה על חירותו. לכן, סעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), תשנ"ו-1996 (להלן: החוק), ביטל את עילת המעצר של חומרת העבירה, כשלעצמה, וקבע כי חומרה של שורה של עבירות, המפורטות בסעיף 21(ג) לחוק, מקימה חזקה הניתנת להפרכה, כי הנאשם מסכן את שלום הציבור וביטחונו. לפיכך, חומרת העבירה היא אמנם נסיבה המלמדת על קיום חשש לשלום הציבור, אלא שהיא רק שיקול אחד לקיום החשש לפגיעה בשלום הציבור, וחשש זה עשוי לאבד את כוחו המשכנע בשל גורמים אחרים. מצוות המחוקק בסעיף 21(ב) לחוק, היא שגם מקום שמתקיימת עילת מעצר, אין לעצור נאשם אם ניתן להשיג את מטרת המעצר על-ידי קביעת חלופת מעצר בתנאים מגבילים, ובכך גם נבטיח את השמירה על שלום הציבור, וגם הפגיעה בחירות הנאשם תהא פחותה.

כך עשה בית-המשפט המחוזי בהחלטה מפורטת ומנומקת. בחן הוא, וכך מצווה הוא לעשות, בחינה אינדיבידואלית, עניינו של כל נאשם ונאשם ולא נמנע מקביעת חלופת מעצר בהתחשב בסוג העבירה בלבד. בהחלטתו איזן בית-המשפט המחוזי כראוי בין השיקולים שעמדתי עליהם. החלטתו של בית-המשפט המחוזי ראויה היא, ואף ערר המדינה נדחה.