בש"פ 6943/98 אולג פקרב נ. מדינת ישראל

1.על העורר הוגש בבית המשפט המחוזי בתל אביב יפו כתב אישום בשל עבירות של תקיפה בנסיבות מחמירות (בת זוג), תקיפה הגורמת חבלה של ממש בנסיבות מחמירות (בת זוג), תקיפה בנסיבות מחמירות (תקיפת קטין על ידי אחראי), תקיפת קטין הגורמת חבלה של ממש (על ידי אחראי), התעללות גופנית בקטין על ידי אחראי, גרימת חבלה חמורה וגרימת חבלה בכוונה מחמירה, עבירות לפי סעיף 379 בנסיבות סעיף 382 (ב) לחוק העונשין תשל"ז1977- (להלן - "חוק העונשין"), סעיף 380 בנסיבות סעיף 382 (ג) לחוק העונשין, סעיפים 368 ג סיפא ו- 333 לחוק העונשין, וסעיף 329 (1) לחוק העונשין. לפי הנטען בכתב האישום תקף העורר בהזדמנויות שונות את המתלוננת, שהיא בת זוגו, חבל בה על ידי שריטה ונשיכה וכן איים כי יהרוג אותה ויקבור אותה בחולות. כמו כן תקף בהזדמנויות שונות את בנה, שהוא קטין כבן שלוש שנים, התעלל בו וגרם לו חבלות גופניות חמורות, כשבירת עצם הבריח, חבלת ראש חמורה, שהותירה עדות לנזק מוחי קשה, ועוד כהנה וכהנה.

בית המשפט המחוזי (כבוד השופט ע' דוויק) בהחלטתו מיום 21.10.98 ציווה לעצור את העורר עד תום ההליכים. העורר ערר על ההחלטה.

2.עיינתי בהחלטתו של בית המשפט המחוזי ובראיותיה של התביעה שהוגשו לעיוני, לרבות הודעותיו של העורר במשטרה, שבהן הודה במעשיו לפרטיהן. אינני רואה צורך לחזור ולתאר כאן את פרטי המעשים - שאינני מהסס להגדירם כמזוויעים ומעוררי פלצות - אשר, לפי הראיות שבידי התביעה, עשה העורר בקטין האומלל שבו כילה את זעמו (עיינו, בין היתר, בפרטי החבלות שבתעודת רופא של ד"ר עמיחי ברונר ממרכז רפואי שיבא מיום 8.11.98 ובהערכתו כי מדובר בחבלות "לא תאונתיות"). דייני בכך שאומר כי צדק בית המשפט המחוזי בקובעו כי בידי התביעה ראיות לכאורה די הצורך ו"כי מדובר במי שיש בו מסוכנות רבה מאד, שמסוגל לפגוע ולו בקטין חסר ישע ללא היסוס אגב הפעלת כוח רב ולמעשה ללא קינטור וללא טעם של ממש. כך גם נראה לי שיש סכנה הטמונה במשיב ביחס למתלוננת עצמה".

3.בדיון לפני נקט בא כוחו דהיום של העורר - שלא ייצג אותו בבית המשפט המחוזי - טיעון שונה מזה שנקט קודמו בבית המשפט המחוזי. בא כוחו דהיום כפר במעשים המיוחסים לעורר וטען כי "מדובר באי הבנה ובטעות קשה". לדעתו העורר איננו מסוכן לאיש וניתן למנוע את הסכנה הנשקפת ממנו על ידי שחרורו בערובה והרחקתו מעיר מגוריו חולון לבית סבו וסבתו המתגוררים באשקלון, שבו ישהה.

בטענות אלה אין ממש. כאמור לעיל עומדות נגד העורר ראיות לכאורה להוכחת העבירות המיוחסות לו, לרבות דבריו שלו בהודעותיו במשטרה ובשחזור שנערך. להפרכת הדברים לא די בהכחשות סתמיות. גם דברי בא כוחו כי העורר "אוהב את בת זוגתו והילד אהבת נפש", וכן הסבריו כי מדובר בתאונה, לא די בהם כדי לקעקע את הראיות המוטחות בו בשלב זה. מעשים שכאלה מעידים על מי שהמעשים מיוחסים לו שאין בליבו שמץ של רחמים, אף לא כלפי הקרובים לו ביותר, והוא חסר מעצורים אנושיים כלשהם. סכנתו של נאשם כזה גדולה כל כך, עד שאין מקום לחלופת מעצר ואף לא לתסקיר מעצר, כפי שביקש בא כוחו.

4. הערר נדחה.