בש"פ 6949/03 מוחמד זנון נ. מדינת ישראל

העורר מואשם בבית-המשפט השלום בבאר-שבע בעבירות של סחר בסמים. בית-משפט השלום קבע בהחלטתו כי "אין מחלוקת בין הצדדים שקיימות ראיות לכאורה, ועקב כך קיימת עילת מעצר מכוח החזקה שבחוק, לכן כל שנותר לעשות הוא לדון בשאלת חלופת מעצר". משכך, בהתבססו על תסקיר מעצר מצא בית-משפט השלום, כי בעניינו של העורר קיימת חלופה ראויה והעורר שוחרר בתנאים מגבילים. המדינה הגישה ערר לבית-המשפט המחוזי, ומשבתשובה לערר ביקש הסניגור לטעון, כי אין תשתית ראייתית מספקת, דחה בית-המשפט את הטענה, קיבל את ערר המדינה והורה על מעצר העורר.

מכאן הערר שבפנַי.

העורר מבקש, כמובן, להחזיר על-כנה את החלטת בית-משפט השלום, אך מבקש הוא, בין היתר, לתמוך בקשתו בטענה, שאין ראיות לכאורה מספיקות להוכחת העבירות המיוחסות לו.

הסניגור הפנה לפרוטוקול בית-משפט השלום, ממנו עולה, כי מי שטען לקיומן של ראיות לכאורה היא המדינה, ואילו העורר ביקש לקבוע חלופת מעצר, בין היתר, משום חולשת הראיות הלכאורית. נמצא, כי השאלה המרכזית שבפני בית-משפט, המתבקש לעצור נאשם עד תום ההליכים – שאלת קיומה של תשתית ראייתית לכאורית בעוצמה מספקת – לא נדונה כלל.

אשר-על-כן, אני מקבלת את הערר, מבטלת את החלטות בית-המשפט המחוזי שדן בעניינו של העורר, ומחזירה את הדיון לבית-משפט השלום למען ידון מחדש בבקשת המדינה למעצר עד תום ההליכים. בעניין זה אין צריך לומר, כי עוצמת הראיות רלוואנטית גם לשאלה אם ראוי לקבוע חלופת מעצר.

הערבויות על-פיהן שוחרר העורר, יעמדו בעינן.