בש"פ 6955/01 אוסמה נג'אר נ. מדינת ישראל

העורר עומד לדין לפני בית המשפט המחוזי על יסוד כתב אישום שהוגש נגדו ונגד אדם נוסף. בתום דיון בבקשת המאשימה למעצרם של שני הנאשמים החליט השופט המלומד לשחרר בערובה ובתנאים מגבילים את הנאשם האחר, ואילו את העורר ציווה לעצור עד תום ההליכים. השיקול המרכזי שהנחה את השופט המלומד להבחין בין השניים היה, כי לחובת העורר יש הרשעה קודמת שעמה עונש מאסר מותנה בר-הפעלה, ואילו לנאשם השני אין כל הרשעות קודמות. השופט לא זקף לחובת הנאשם השני את אשר טענה בפניו התובעת, כי חלקו בביצוע העבירות היה יותר גדול מחלקו של העורר.

לפניי ערר על ההחלטה. בתשובתו לערר הסכים בא-כוח המדינה כי בנסיבות העניין לא היה מקום להבחין בין השניים. לטענתו, נמנעה התביעה מהגשת ערר על שחרורו של הנאשם השני, מפני שהשופט המלומד דחה את בקשתה לעיכוב ביצוע ההחלטה. אף שמלכתחילה סברה התביעה כי מן הדין להורות על מעצרם של שני הנאשמים, הרי בדיעבד היא מסכימה, כי שורת השוויון מחייבת לשחרר ממעצר גם את העורר, לאחר ששותפו בביצוע העבירה שוחרר בערובה.

בהסכמת המשיבה מתקבל הערר במובן זה שההליך מוחזר לבית המשפט המחוזי לקביעת סוג וגובה הערובה ותנאי השחרור שבהם ישוחרר העורר. עד למתן החלטה יישאר העורר במעצר, אולם חזקה על בית המשפט המחוזי כי ימצא דרך לדון בעניין בימים הקרובים.