בש"פ 6970/02 טימורבק רחמטולייב נ. מדינת ישראל

העורר עומד לדין יחד עם אחרים בעבירת אלימות והדחה בחקירה בעקבותיה. בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, לאחר שמצא כי הראיות לכאורה נגדו לעניין עבירת האלימות הן פורמליות גרידא, וכי בפועל לא נהג באלימות כלפי המתלונן, דחה את בקשת המדינה לעוצרו עד תום ההליכים, והורה על שחרורו בתנאים מגבילים, לרבות מעצר-בית.

המדינה קיבלה עליה את הדין, ואילו העורר טוען בפניי כנגד התנית שחרורו במעצר-בית, בטענה, כי משלא נמצאו ראיות מספיקות לאישום העיקרי נגדו, לא היה מקום להורות על מעצר-בית, שהוא חלופת מעצר.

המדינה בתשובתה טענה, כי תנאי זה מתחייב מן האישום השני שבו העורר מודה - הוא אישום ההדחה בחקירה ושיבוש מהלכי משפט - על-פיו איים העורר על עדים למעשי האלימות.

בית-המשפט המחוזי לא עמד על היבט זה של כתב-האישום, אך כשלעצמי, אף אם היבט זה אולי היה מצדיק בנסיבות מסוימות מעצר ממש, הרי שברי כי מעצר-בית בלבד אין בו כדי להועיל.

נראה לי, כי לנוכח עברו הנקי של העורר, ניתן לוותר על תנאי זה, ובמקומו להתנות את שחרורו באיסור מוחלט לפניה בדרך כלשהי, באופן ישיר ובעקיפין, לעדים בפרשה.

אני מקבלת את הערר, ובכפיפות לתנאי הנוסף של איסור פניה לעדים, אני מבטלת את החיוב במעצר-בית.