בש"פ 6978/02 אלקובי משה נ. מדינת ישראל

העורר מואשם בבית-משפט השלום באשדוד בעבירה של סחר בסם מסוכן. על-פי כתב-האישום, מכר העורר הרואין בכמות לא ידועה תמורת 450 ש"ח לאחת, חדווה אדרי. לבקשת המדינה, נעצר העורר עד תום ההליכים המשפטיים, לאחר שבית-משפט השלום מצא כי התשתית הראייתית שהציגה התביעה - הגם שעוצמתה בעייתית - מספקת על-כל-פנים למעצרו, וכי לנוכח עברו המכביד של העורר, שלחובתו מספר הרשעות בעבירות סמים, אין גם מקום לחלופת מעצר.

עררו לבית-המשפט המחוזי נדחה מאותם טעמים, ומכאן הערר שבפניי.

לאחר ששמעתי את תשובתה של באת-כוח המדינה, ועיינתי בהודעתה של אדרי, שהיא העדה היחידה עליה מבוסס האישום, הגעתי לכלל דעה, כי חומר הראיות שבידי התביעה אינו מספיק למעצר.

מחומר הראיות עולה, כי שלושה שוטרים, שעקבו אחר העורר, הבחינו כי מסר דבר-מה לאדרי, שנראה היה בעיניהם כסם. השוטרים עקבו אחרי אדרי, שנמלטה מפניהם, ובטרם הספיקו לעוצרה, בלעה דבר-מה. מדבריה עולה כי רכשה את אותו דבר-מה מן העורר תמורת 450 ש"ח, אך לא אמרה כי רכשה מן העורר הרואין, אלא תיארה את שרכשה כדבר-מה לבן. הודעה מפורטת מסרה העדה למשטרה, לאחר שנאמר לה, כי היא עצמה לא תעמוד למשפט. בנסיבות אלה, כאשר אין ראיה נחרצת לגבי החומר שנמכר, שהוא היסוד העיקרי בעבירות סמים, נראה לי כי לא ניתן לשלול מאדם את חירותו.

אשר-על-כן, אני מקבלת את הערר, מבטלת את החלטות בתי-המשפט שדנו בעניינו, ומורה על שחרורו של העורר בתנאים הבאים:

1.הפקדת 5,000 ש"ח בקופת בית-משפט השלום באשדוד והמצאת ערבות צד ג' על-סך 25,000 ש"ח.

2.ניתן בזה צו האוסר על יציאת העורר מן הארץ. על העורר, אם ברשותו דרכון, להפקידו במשטרה.