בש"פ 7006/99 שמעון אסולין נ. מדינת ישראל

המבקשים הגישו את בקשתם כחודש ימים לאחר תום המועד להגשת ערעור על פסק הדין שניתן נגדם בבית המשפט המחוזי.

הבקשה להארכת המועד מנומקת בכך שעל אף שהוא משוכנע שלא עבר כל עבירה, החליט המבקש 1, שהוא בעליה של מבקשת 2, שלא לערער על פסק הדין שניתן נגדם, כיוון שהעונש שהוטל עליו, שלא כלל מאסר בפועל, היה בגדר הנסבל. לאחר שהתברר לו כי המדינה הגישה ערעור על קולת העונש, מבקש אף הוא לערער על הכרעת הדין.

המדינה מתנגדת לבקשה.

כידוע, סדר הדין הפלילי אינו מכיר במוסד הערעור שכנגד, ועצם הגשתו של ערעור על ידי הצד שכנגד אינה מקימה לבעל דין זכות ערעור. אם סבר כי הכרעת הדין מוטעה, היה על המערער להגיש ערעור בלי קשר לערעורה של המדינה.

נסיונו של המבקש לקשור בין מצבו לבין פסק הדין בב"ש 230/86, ע"פ 947/85, עוזי עצמון נגד מדינת ישראל , פ"ד מ(2) 353, אינו משכנע. שם ניתנה אורכה להגשת הערעור בהתחשב בנסיבות מיוחדות, בקיומם של משא ומתן והסכמות מפורשות שנקבעו בין הצדדים עוד לפני חלוף המועד להגשת הערעור. כל אלה אינם מתקיימים במקרה זה.

אני דוחה, איפוא, את הבקשה.