בש"פ 701/18פלוני נ. פלוני

1.

בין המבקש בתיק שמספרו 514847/9 בבית הדין האזורי בחיפה לבין המשיבה באותו הליך (להלן: המבקש , בית הדין ו המשיבה ) מתנהל הליך גירושים שהחל עוד בשנת 2014. כעולה מהחומר שהובא לעיוני ומטענות הצדדים, בדיון שהתקיים בבית הדין ביום 10.6.2016 סירבה המשיבה לקבל את גטה מהמבקש, ובהמשך לכך ביום 23.11.2015, הורה בית הדין כי המשיבה חייבת להתגרש מהמשיב, וככל שתסרב לעשות כן "בית הדין ידון לגופה בתביעת הבעל [המבקש] להטלת צווי הגבלה על האשה [המשיבה] בהתאם לחוק בתי דין רבניים (קיום פסקי דין של גירושין) התשנ"ה-1995, ולאור בקשה מתאימה". עוד נקבע בפסק הדין כי לאחר שהמשיבה תסכים לקבל את הגט תוכל היא להעלות את טענותיה הרכושיות לעניין הכתובה. הוטעם כי "כל דרך אחרת רק עלולה להרחיק אותה מהאפשרות לדון ולפסוק בכתובה, מלבד העובדה כי מימוש סעיפי לחוק [כך במקור] בתי דין רבניים (קיום פסקי דין של גירושין), במידה ולא תתגרש, עלולה להצר את צעדיה ולגרום לה לעגמת נפש מיותרת".

בהמשך לאמור, ומשהמשיבה סירבה להתגרש מהמבקש, הטיל עליה בית הדין ביום 24.12.2015 סנקציות מכוח

חוק בתי דין רבניים (קיום פסקי דין של גירושין), התשנ"ה-1995 (להלן:

חוק הקיום ) ובהן איסור יציאה מן הארץ; איסור לקבל דרכון ישראלי; איסור לקבל, להחזיק או לחדש רישיון נהיגה; איסור לפתוח ולהחזיק בחשבון בנק ואיסור על משיכת שיקים מחשבון בנק. מהמידע שמצוי לפניי עולה כי החלטה זו אושרה לימים על ידי בית הדין הרבני הגדול. ביום 21.11.2017 הורה בית הדין הרבני הגדול (נשיא בית הדין הדיין י' יוסף ) כי צווי ההגבלה שהוטלו על המשיבה יעמדו בתוקפם עד שזו תקבל את גטה, למעט הטלת מאסר על המשיבה. וכך צוין בסוף ההחלטה "אני קורא בזאת ומבקש מהבעל לבוא לקראת האשה בנושא הממוני ככל שיתאפשר בידו לפצותה ולפייסה על מנת שתקבל את גיטה".

2.

המשיבה עודנה עומדת במריה ומסרבת לקבל את הגט ועל כן הגיש המבקש בקשה להטיל עליה קנס בסכום של 1,000 ש"ח עבור כל שבוע שבו היא מסרבת להתגרש ומאסר בפועל. ביום 15.1.2018 קיבל בית הדין (הדיינים י' אושינסקי , ד' גרוזמן ו א' ד' זרביב ) את הבקשה בחלקה והטיל על המשיבה קנס כספי בסכום של 1,000 ש"ח עבור כל שבוע שבו היא מסרבת להתגרש מכוח סמכותו לפי סעיף 7א(א) לחוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון), התשט"ז-1956 (להלן: חוק כפיית ציות ) שקובע כי לבית הדין יהיו כל הסמכויות לפי סעיף 7-6 לפקודת בזיון בית המשפט (להלן: הפקודה ). בית הדין דחה את טענות המשיבה שלפיהן טרם קבלת הגט יש לדון בהסדרי הכתובה, תוך שציין כי המשיבה טענה כי לא תתגרש אף אם תתקבל בקשתה לדון בכתובה טרם קבלת הגט. הוטעם כי "לא העיקרון של דיון כתובה טרם הגט עומד בבסיס סירובה של האשה להתגרש מבעלה, ונראה שהיא בחרה לעגן את בעלה לחינם, יתכן כדי לצערו". בשולי הדברים ציין בית הדין כי ההחלטה ניתנה גם מכוח סמכותו לפי סעיף 4(ג) לחוק הקיום, המקנה לו סמכות להטיל את הסנקציות האמורות אף ביוזמתו, וממילא כך הם הדברים משהמבקש הגיש בקשה להטלת הסנקציות.

עותק מהחלטה זו הובא לעיוני מכוח סעיף 7א(ב) לחוק כפיית ציות, וביום 24.1.2018 הוריתי לצדדים ולנציג בית הדין הרבני למסור את עמדתם באשר להחלטה.

3.

המשיבה גורסת כי יש לבטל את הקנס. לדבריה, ההחלטה על הקנס אינה מידתית ואינה מביאה בחשבון את נסיבותיה האישיות ומצבה הרפואי הלא פשוט, שבעטיו היא זכאית לקבל קצבת נכות בסכום של 2,701 ש"ח, המשמשת אותה למימון עלויות טיפולים ותרופות. על כן טוענת המשיבה כי אין ביכולתה לשלם את הקנס. לתמיכה בטענות אלו צירפה המשיבה מסמכים רפואיים שונים. עוד גורסת המשיבה כי ההחלטה על הטלת הקנס התקבלה שלא כדין, שכן מקביעת בית הדין הרבני הגדול שלא להטיל על המשיבה מאסר

משתמע כי אין להטיל עליה גם קנס . לשיטת המשיבה סעיף 6 לפקודה שאליו מפנה חוק כפיית ציות קובע כי לבית המשפט תהיה סמכות לכוף אדם "בקנס או במאסר", ועל כן יש לקרוא את שני הרכיבים יחדיו. עוד מציינת המשיבה כי ככל שעניין כתובתה יידון, היא תסכים לקבל את הגט.

המבקש סבור כי יש להגדיל את סכום הקנס שהוטל על המשיבה ל-2,000 ש"ח לשבוע, וזאת עד שתסכים לקבל את הגט.

4.

היועץ המשפטי לשיפוט הרבני גורס כי אין מקום להתערב בהחלטת בית הדין. לדבריו בתיק הגירושין מושא ההליך דנן התקיימו מספר דיונים שבהם סירבה המשיבה לקבל את הגט, וזאת למרות שבית הדין הורה על חיובה להתגרש. הוטעם כי בדיונים אלה זכתה המשיבה ליומה בבית הדין והיא הייתה מיוצגת. לכך הוסף כי אף בישיבה שהתקיימה ביום 31.1.2018 סירבה המשיבה לקבל את הגט. כמו כן נטען כי בית הדין ניסה להביא את הצדדים להסכמות ולשכנע את המשיבה לקבל את גטה, ואולם ניסיונות אלה לא צלחו והמשיבה מסרבת לקבל את הגט. לדברי היועץ המשפטי, הטלת הסנקציות מכוח חוק כפיית ציות נעשתה רק משמוצו האפשרויות האחרות לצורך שכנוע המשיבה להתגרש, ובכלל זה הפעלת סנקציות מכוח חוק הקיום.

5.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובנספחים שהובאו לעיוני אני מורה מתוקף הסמכות שהוקנתה לי בסעיף 7א(ב) לחוק כפיית ציות, על הפחתת סכום הקנס שהוטל על המשיבה. בית הדין הפעיל במקרה דנן את סמכותו מכוח סעיף 7א(א) לחוק כפיית ציות הקובע כי " לבית דין, כשהוא דן בענין שבשיפוטו, יהיו כל הסמכויות על פי סעיפים 6 ו-7 לפקודת בזיון בית המשפט, בשינויים המחוייבים". סעיף 6(1) לפקודה קובע כי לבית המשפט מסורה סמכות לכוף אדם בקנס או במאסר לציית לכל צו שניתן על ידם, המצווה לעשות מעשה או אוסר עליו. אין ממש בטענת המשיבה כי נוכח הוראה זו אין בית הדין מוסמך להטיל עליה קנס אם החליט שלא להורות על מאסרה. שני האמצעים בפקודה – מאסר וקנס – יכול שיוטלו זה לצד זה ויכול גם שיוטלו בנפרד. זאת הן על פי לשון הסעיף הנוקט במילה "או" והן על פי תכלית הסעיף אשר נועד ליתן בידי הערכאות השיפוטיות אמצעים לאכיפת החלטותיהן מתוך גמישות בהטלת אמצעים אלה ובאופן ההולם כל מקרה ומקרה (ראו ע"פ 2595/13 סופר נ' ארז , פסקה 24 (29.9.2014)) . עם זאת, אני סבורה כי בנסיבות העניין סכום הקנס שהוטל על המשיבה אינו מידתי ומצריך התערבות.

6.

תכלית הסנקציה הקבועה בסעיף 6 לפקודה אינה עונשית. היא נועדה להביא בעל דין סרבן לקיים ציוויים שיפוטיים (בש"פ 4072/12

פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול , פסקה 25 (7.4.2013)). סעיף 6 לפקודה אינו קובע גבול עליון או תחתון לגובה הקנס (או למשך המאסר) שאותו רשאי בית המשפט להטיל לצורך כפיית הציות, אך הפסיקה קבעה כי ברי שסכום הקנס אינו בלתי מוגבל, והוא נגזר ממידת ההכבדה הדרושה כדי להשיג את המטרה של ציות לצו הרלוונטי. וכך נפסק:

"המגבלה החלה על בית-המשפט נובעת מהמהות והמטרה של הקנס והמאסר כאמצעי 'לכוף אדם... לציית לכל צו'. [...] הטלת הקנס או המאסר לא נועדה להעניש את בעל-הדין הסרבן בשל אי-הציות לצו אלא להביא לידי קיום הצו. [....] מטרה זאת דורשת, בראש ובראשונה שהקנס או המאסר לא יהיו סמליים, אלא יכבידו ויקשו על הסרבן במידה ממשית שיהיה בה כדי לאלץ אותו לציית לצו השיפוטי. אולם באותו זמן, מטרה זאת דורשת גם שמידת ההכבדה או הקושי לא תחרוג מעל המידה הנחוצה כדי להשיג את הציות לצו. חריגה מעל למידה זאת עלולה להיחשב לפגיעה בחירות האישית או בקניין הפרטי במידה העולה על הנדרש, וכפועל יוצא, כפי שנקבע בסעיף 8 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, לפגיעה בלתי חוקית בחירות או בקניין "

(ההדגשות הוספו; ע"פ 8000/98 מינא נ' ז'ובינו , פ"ד נה(4) 481, 491 (2001); ראו עוד למשל ע"פ 6658/05 פרידמן נ' קבוצת לב אופיר בע"מ , פסקה 9 (8.6.2006)).

7.

במקרה דנן המשיבה מסרבת במשך תקופה ארוכה לציית לפסק הדין של בית הדין הרבני. לאורך תקופה זו ניסה בית הדין להביא את המשיבה לכלל הסכמה להתגרש מהמבקש באמצעות סנקציות מתונות יותר מכוח חוק הקיום, ורק משאלו לא הועילו הורה בית הדין על הטלת הקנס. עצם הטלת הקנס על המשיבה נדרשת, אפוא, בנסיבות אלה. ואולם להשקפתי השיעור השבועי של הקנס מעורר קושי רב בשים לב לנסיבותיה האישיות של המשיבה שהיא בעלת נכות בשיעור של 73%, המתקיימת מקצבת נכות בסכום של כ-2700 ש"ח, וסובלת ממחלות שונות. עיון בהחלטת בית הדין מעלה כי הוא לא התייחס לטענות המשיבה בהקשר זה במסגרת ההחלטה. זאת, אף שהמבקש לא העלה טענות לסתור את טענותיה של המשיבה באשר לנסיבותיה האישיות.

אשר על כן אני מורה על הפחתת הקנס שהוטל על המשיבה, כך שזה יעמוד על 250 ש"ח עבור כל שבוע שבו היא מסרבת לקבל את גטה, וזאת החל מהשבוע שראשיתו ביום 25.2.2018. הקנס שהוטל עליה על פי החלטת בית הדין והצטבר עד למועד זה, מבוטל.