בש"פ 7017/97 גדעון פובזנר נ. מדינת ישראל

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט ח' פיזם) בע"פ 609/97, שניתן ביום 14.10.97.

1.המבקש הואשם בפניה שמאלה בניגוד לתמרור. בית משפט השלום בחדרה הרשיע את המבקש, שפנה לבית המשפט המחוזי בערעור. נימוקו העיקרי של המבקש היה כי למרות שבתשובתו בבית משפט השלום הודה בעובדות כתב האישום אך הבהיר כי יתיחס למשמעויות המשפטיות בסיכומים - לא איפשר לו בית משפט השלום להביא ראיות הגנה אלא הרשיעו על אתר, ולאחר שביקש לתקן את הפרוטוקול סירב בית המשפט לעשות כן. בית המשפט המחוזי קבע כי לאור מה שכתוב בפרוטוקול בית משפט השלום, ברור לו כי המבקש ביקש רשות להביא ראיות כלשהן, וזכות זו נשללה ממנו, בשל שגגה של שופטת בית משפט השלום שסברה שהרישא של דברי המבקש משמעותם הודיה בעובדות כתב האישום. לפיכך ביטל את פסק דינו של בית משפט השלום, והורה על שמיעת כתב האישום מחדש. בית המשפט המחוזי העיר כי אינו סבור שבנסיבות תהיה הצדקה לזכות את המבקש, כיוון שגם לו היה חלק בטיעון שעלול היה להטעות את בית המשפט באשר לקו ההגנה שהוא נוקט.

2.המבקש פנה בבקשת רשות ערעור לבית משפט זה. בבקשתו טוען בא כוחו כי שגה בית המשפט המחוזי בטענו כי למבקש היה חלק בטיעון המטעה, וכי גם אם הטיעון היה לא ברור - יש להתיחס אליו כאל מימוש הזכות "שלא להשיב" לפי סעיף 152(א) לחסד"פ ולא כאל "הודאה טוטלית". עוד הוא טוען כי בית משפט השלום לא רצה לשמוע את הסבריו. בא כח המבקש מקשה ביחס ל"מוסריות" הטרחת אדם נאשם לשלוש ערכאות כדי למצות עמו את הדין על עבירה הכרוכה בקנס זעום, ומבהיר כי:

"'חקר האמת', עפ"י הפסיקה של בית משפט נכבד זה אינו ערך עליון, כידוע".

המבקש גם טוען כי שגה בית המשפט המחוזי בעת שדחה את בקשתו להוצאות, וכן שגה בהחזירו את התיק לשלב ה"הקראה". בא כח המבקש מעיד על טיעוניו כי יצירתיים הם, ושואל לבסוף:

"נניח שמחר הדבר יחזור על עצמו-והוא לבטח יחזור על עצמו, משום ששמחה ניר לא יכול ולא רוצה להשתנות, וגם שופט התעבורה המצוי לא יכול להשתנות (ולא בטוח שהוא רוצה) - מה יקרה אז? האם הלקחים ילמדו? האם שופט התעבורה ירשום את תשובת הנאשם כפי שנמסרה, ויציג שאלות הבהרה, או שהוא ירשיע מיד, ושוב יהיה צורך בערעור לבית המשפט המחוזי...על מנת לחזור לשלב "ההקראה"?..." (ההדגשות במקור).

3.לאחר שעיינתי בבקשה ובמסמכים המצורפים לה, נחה דעתי כי דינה להדחות. טענות המבקש אינן חורגות מתחום הדיון הספציפי בענינו, והן אינן מעוררות כל שאלה בעלת היבטים חוקתיים או ציבוריים המצדיקים דיון בערעור שני בבית משפט זה (וראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור(הדר חיפה) בע"מ פ"ד לו(3) 123), ולפיכך לא ראיתי לנכון לתת רשות ערעור ולהתיחס לגופן לטענותיו של המבקש.

בשולי הדברים אעיר כי בקשתו של המבקש מנוסחת בצורה שאינה ראויה ואינה מקובלת בבית משפט זה, ומוטב היה לו התמקד עורך הדין המלומד בייצוג ענינו של לקוחו, ולא בהעלאת טענות סרק.

הבקשה נדחית.