בש"פ 7019/01 מדינת ישראל נ. פליקס אביטל

שני המשיבים עומדים לדין לפני בית המשפט המחוזי בתל-אביב. לשניהם מיוחסות עבירה של סחיטה באיומים ועבירה של חבלה ופציעה בנסיבות מחמירות. למשיב 1 (להלן: פליקס) מיוחסת, בנוסף לאמור, גם עבירה של נשיאת נשק שלא כדין; ואילו למשיב 2 (להלן: צ'רלי) מיוחסת, בנוסף לאמור, גם עבירה של הדחה בחקירה. פרשת העבירות מתמקדת במעשים פליליים שעל-פי הנטען בוצעו על-ידי המשיבים כלפי המתלונן. עם הגשת כתב האישום ביקשה המאשימה מבית המשפט המחוזי להורות על מעצרם של המשיבים, וכן של אדם שלישי שהואשם ביחד עמם בנטילת חלק במעשים כלפי המתלונן, עד תום בירור המשפט. בית המשפט החליט להורות על שחרורם בערובה של שני המשיבים ושל האדם השלישי, כשביחס לשני המשיבים כלל בתנאי השחרור גם מעצר בית של פליקס בביתו של תושב אילת, ושל צ'רלי בביתו בנתניה.

נגד החלטה זו מופנה הערר שלפניי, ובטרם אתייחס לגופו של הערר אבקש לעמוד על קורות הגשתו. החלטת בית המשפט המחוזי ניתנה שלשום (5.9.01) ועל פי הדיווח שבידי סמוך לשעה 18:00. בא-כוח המאשימה הודיע לבית המשפט כי בכוונתו להגיש ערר על ההחלטה וביקש לעכב את שחרורם של המשיבים מן המעצר. לאור בקשה זו החליט השופט המלומד לעכב את שחרורם של המשיבים עד אתמול (6.9.01) שעה 14:00. הערר הוגש בפועל בסביבות השעה 13:00 וסידרי העבודה של בית משפט זה לא אפשרו לקובעו לדיון אלא בשעה 15:30. כך אירע, שעד שהגיע הערר לדיון שוחררו המשיבים מן המעצר. הסניגורים, שהוזמנו להתייצב לדיון בהודעה של הרגע האחרון, הודיעו כי הם נמצאים רחוק מירושלים, וביקשו לדחות את הדיון להבוקר. בפועל התקיים הדיון לפניי הבוקר, והחלטה זו מתפרסמת ביום שישי אחר הצהריים.

אבקש להעיר, כי החלטת בית המשפט המחוזי לעכב את שחרורם של המשיבים בעשרים שעות בלבד – ולא ב-48 שעות, כפי שבסמכותו וכמקובל לעשות – העמידה את פרקליטות המדינה ואת בית המשפט הזה בפני לוח זמנים בלתי-אפשרי. אינני אומר שבכל מקרה שבו מתבקשת ארכה להגשת ערר חייבת הערכאה הדיונית להעניק לתביעה את הארכה המירבית. עם זאת, מוטל על הערכאה הדיונית לקבוע ארכה סבירה שתאפשר את הגשת הערר וקיום דיון בו במסגרת הזמן הנתון ללא אילוצים מכבידים.

ומכאן לערר גופו. המתלונן, כמסתבר, הוא מכרם של המשיבים. עיסוקו של המתלונן הוא בעבודות עפר, ואילו לצ'רלי יש מועדון ביליארד ומסעדה בעיר נתניה. ביום 24.8.01 אמר צ'רלי למתלונן כי הוא חשוד במעורבות בגניבת רכב מסוג "גרדר" המשמש בעבודה של סלילת כבישים. המתלונן כפר בחשד, אך הדברים לא סיפקו את צ'רלי. ביום 26.8.01, בשעות הצהריים, הוזמן המתלונן טלפונית לבוא למועדונו של צ'רלי כדי לפגוש את בעל הרכב הגנוב. המתלונן הגיע למועדון ומה שהתרחש במועדון הוא עילת כתב האישום. הכל מסכימים כי המתלונן הוכה בהיותו במועדון במהלומות בפניו ובחלקי גוף אחרים וכי בצאתו מהמועדון היה חבול ומוכה ונזקק לטיפול רפואי. המחלוקת היא בשאלות מי היכה אותו, באלה אמצעים, על-שום מה, ומה נתלווה לכך? המתלונן סיפר באימרתו במשטרה כי במהלך דין ודברים בינו לבין אחד בן-יוסף בן-שבת, שהוצג כמי שהינו בעל הרכב הגנוב, הקימו פליקס ממקומו והחל להכותו באגרופים ובמקל. משנפל ארצה בעט בו, הצמיד אקדח לגבו, ואיים עליו לאמור, כי אם תוך 24 שעות לא יחזיר את הגרדר, "יהיה הבא בתור". בשלב מסוים התערב צ'רלי; אף הוא היכה ובעט במתלונן, ובשלב מסוים הצמיד סכין לצווארו ואיים עליו שאם לא יחזיר את הגרדר יהרגו אותו. את תלונתו למשטרה מסר המתלונן ביום הארוע, זמן לא רב לאחר יציאתו מהמסעדה ופנייתו לקבלת עזרה רפואית. כשעה לאחר הארוע פקדו צ'רלי ואדם נוסף את ביתו של המתלונן. לאמו של המתלונן, שפתחה לפניהם את הדלת, אמר צ'רלי "כי לא צריך בעיות, לא צריך ללכת למשטרה, לא צריך בית-משפט". לאחיו של המתלונן, שהזדמן למקום, אמר צ'רלי כי אם מה שקרה יגיע למשטרה, שוב לא תהיה לו שליטה על המתרחש. לארוע במסעדה היו עדים אחדים, בכללם שתים מעובדות המסעדה. הללו מאשרות שהמתלונן הוכה על-ידי פליקס; אחת מהן מציינת שפליקס אף השתמש ב"מקל סנוקר" להכאתו של המתלונן; אף אחת משתיהן אינה תולה בצ'רלי מעורבות בתקיפת המתלונן, ואף אחת משתיהן לא ראתה כי המתלונן אוים בהצמדת אקדח או סכין לגופו.

השופט המלומד סבר כי בידי המאשימה אין ראיה לכאורה לכך שפליקס איים על המתלונן באקדח, ואילו צ'רלי איים עליו בסכין. לטעמו, את הצידוק במעצר יש לבחון על יסוד ההנחה שהמתלונן הוכה במהלך תגרה שפרצה במועדון בינו לבין אחרים. אני סבור כי השופט המלומד שגה בקביעה כי לאיומים באקדח וסכין אין ראיות לכאורה. אמנם נכון שלעניין זה אין לגירסת המתלונן תמיכה בעדויות אחרות; אך עדות המתלונן, כשלעצמה, היא בוודאי ראיה לכאורה. יצוין כי גם השופט המלומד היה ער לכך שלעדויותיהן של שתי עובדות המסעדה (קרי: עובדותיו של צ'רלי) יש להתייחס בזהירות. באתי לכלל מסקנה כי גם על יסוד הנחתו של השופט המלומד – היינו שמדובר בארוע אלים שלא ערב שימוש בכלי-נשק כלשהם – יש לראות את הארוע בחומרה רבה ולהעלות ממנו מסקנות נכוחות למידת מסוכנותם של שני המשיבים. ייאמר מיד, כי איש מן המשיבים איננו מפליל באימרתו את עצמו או את חברו. העיון בחומר הראיות מחייב לדחות את טענת הסניגורים, כאילו המתלונן נפגע במהלך תגרה שבו היו מעורבים אנשים אחרים או נוספים. התמונה המצטיירת היא לא של תגרה שבה מכים המעורבים זה את זה, אלא בתקיפה אלימה וקשה של המתלונן, בראש ובראשונה על-ידי פליקס, ובמעורבות פעילה גם של צ'רלי.

המדובר, בעליל, בפרשה של סחיטה באיומים. הראיות אינן מגלות את פרטי הרקע העובדתי. בהנחה שאמנם נגנב כלי עבודה מסוג גרדר מפלוני, לא ברור אם היה יסוד להחשיד בגניבתו את המתלונן, לא ברורה נגיעתם של המשיבים לעניין, האם התערבו בריב לא להם, או שמא היה גם להם עניין בביצוע הסחיטה. למשיבים, כמסתבר, הרשעות קודמות בעברות דומות. על הסכנה הכרוכה בשחרורם אין צורך להכביר מילים. יעיד ביקורו של צ'רלי בבית המתלונן ודברי האיום המרומזים שהשמיע באזני אמו ואחיו של המתלונן; ואינני מתרשם מלשון החלקות שבה השתמש, כמו היה שוחר טובתם, וגם לא מן העדות שמסר ביוזמתו, כי ביקר בבית המתלונן כדי לשאול לשלומו.

שקלתי אם חרף כל האמור יהיה זה מן המידה להתערב בהחלטתו של השופט המלומד אשר סבר כי בנסיבות העניין ניתן להסתפק, ביחס לכל אחד מן המשיבים, בחלופת מעצר. הגעתי לכלל מסקנה כי אין לשחרר לעת הזאת את המשיבים, אך מבלי לשלול את האפשרות, שיהיה מקום לשקול את דבר שחרורם לאחר שהמתלונן ועדי התביעה העיקריים האחרים, ישלימו את מתן עדויותיהם בבית המשפט. מעצרם עד לשלב האמור מתחייב, הן מצורכי השמירה על המתלונן ובני משפחתו, והן מן החשש מפני הדחת עדים ושיבוש מהלכי משפט.

אשר על כן, אני מקבל את הערר. החלטת בית המשפט המחוזי מתבטלת, וניתנים בזה צווים למעצרם של שני המשיבים עד תום ההליכים במשפטם. כעולה מן ההנמקה, אין בהחלטה זו כדי למנוע בדיקה מחודשת של האפשרות לשחררם בערובה לאחר שהמתלונן ועדי התביעה העיקריים יסיימו את עדויותיהם. בנסיבות העניין אף ראוי שבית המשפט המחוזי יחיש ככל האפשר את שמיעתם של העדים הללו, לא רק משום טובתם של המשיבים, אלא גם משום טובתו של המשפט.