בש"פ 7023/97 שלמה חולי נ. מדינת ישראל

נגד העורר הוגש כתב אישום שענינו קשירת קשר לביצוע פשע, יבוא סם מסוכן, עשיית עסקה בסם. על פי האמור בכתב האישום קשר העורר קשר עם יוסף סבן (להלן: סבן) ואדריאן דוידסקו (להלן: דוידסקו) ליבוא סם מסוג קוקאין בכמות של חמישה ק"ג מקולומביה לישראל. במסגרת הקשר נתן הנאשם לשניים הנ"ל סכום של 60,000 דולר, כדי שיטוסו לקולומביה, יקנו שם את הסם, ויביאו אותו ארצה. במסגרת הקשר טסו השניים לקולומביה, קנו את הסם, וארזו אותו במזוודות. דוידסקו הגיע לאחר מכן ארצה כשברשותו הסם. הסם נתפס ברשותו בנמל התעופה.

עם הגשת כתב האישום ביקשה המדינה לעצור את העורר עד תום ההליכים, ובית המשפט נעתר לבקשה. בהחלטתו ציין בית המשפט קמא כי גם אם אין לסמוך הכרעה לגבי העורר על כל אחת מן העדויות של סבן ודוידסקו כשהן בנפרד, "הרי, יש ויש בצירופן של השתיים יחדיו, כדי להעמיד תמונה ברורה למדי של הפרשה כולה, ושל חלקו של המשיב (העורר - א.ג.) בה", וכי "יש בדבריו של דוידסקו להעמיד בסיס ממשי של תמיכה בעדותו של סבן".

ערר שהגיש העורר לבית משפט זה על ההחלטה לעוצרו עד תום ההליכים, נדחה. גם בהחלטה זו נאמר כי "עדות סבן איננה עומדת לבדה והיא נתמכת ומתחזקת בדברי דוידסקו, שהגם רצה להגן על העורר, הודה כי הוא היה מממן העסקה".

שלושה חודשים לאחר ההחלטה האמורה של בית משפט זה הגיש העורר בקשה לבית המשפט קמא לעיון חוזר בהחלטת המעצר. הנימוק לבקשה היה כי סבן, אשר עדותו מהווה את הראיה העיקרית, נעלם ואין יודעים היכן הוא. במצב דברים זה לא יהיה בידי המדינה להוכיח את אשמתו של העורר.

בית המשפט קמא דחה את הבקשה לעיון חוזר מן הטעם כי "עובדת היעלמותו של העד - אם אמנם הדבר כך - איננה מוציאה מכלל אפשרות כי עדותו תוגש במסגרת סעיף 10א לפקודת הראיות, וממילא קיימות הראיות לכאורה. אינני יכול בשלב זה להיכנס לבירור השאלה מה גרם לאותו עד להיעלם - באם אמנם נעלם. בכל מקרה אני סבור כי השיקול באם לשחרר את העורר מחוסר ראיות לכאורה נתון לשופט הדן בתיק העיקרי, והוא יכול להחליט על כך לאחר סיום ראיות התביעה".

על החלטה זו הערר שלפני.

סבורני כי כדי שתתקבל בקשתו של העורר לשחרורו מן המעצר עליו להראות שניים אלה: כי יש יסוד של ממש לחשש שהעד לא יופיע לבית המשפט במועד הדיון, וכי יש יסוד של ממש למסקנה כי אימרותיו של העד (במידה ואכן לא יופיע) לא יהיו קבילות כראיה לפי סעיף 10א(ב) לפקודת הראיות.

מתוך החומר שהוגש לבית המשפט, שעיקרו תרשומות שעשה קצין משטרה על שיחות שקיים איתו סבן ממקום מחבואו, עולה כי אכן יש יסוד של ממש לחשש כי העד לא יופיע בבית המשפט למסור עדות. אולם גם אם התמלא תנאי זה, לא התמלא התנאי השני שהוצב לעיל. בשיחות הנזכרות עם קצין המשטרה מעלה אמנם סבן את הטענה "שהוא מרגיש נבגד על ידי המערכת", אולם בנוסף לכך הוא מסר כי התקשר אליו אדם "ובמשך כ10- דקות עד רבע שעה איים על חייו, אמר שיפגע בילדים שלו ובמשפחתו, אם הוא, יוסף סבן, לא יתקן את הטעות שעשה בכך שהעיד על אחרים" וכי "החמור מכל ילדיו חשופים לפגיעה". בשיחה נוספת עם קצין המשטרה שאל סבן (על פי רישומיו של קצין המשטרה), מדוע רשם קצין המשטרה דו"ח על כך שהוא (סבן) סיפר שאיימו עליו, "הוא סיפר כי לא איימו עליו, ובסך הכל רצה להרוויח זמן, על מנת לברוח".

הנה כי כן, לא ניתן לומר כבר בשלב זה כי לא יהא בידי בית המשפט להשתכנע "שמן הנסיבות הענין עולה, כי אמצעי פסול שימש להניא או למנוע את נותן האמרה מלתת את העדות", כנדרש בסעיף 10א(ב) לפקודת הראיות.

ההכרעה בדבר קבילותן של האמרות שמסר העד תהא מסורה לבית המשפט שיישמע את התיק, על פי חומר הראיות שיובא בפניו, ואין בדברים שנאמרו לעיל משום הבעת דעה בנושא.

לפיכך, נדחה הערר.