בש"פ 7026/01 ניסן אייכנבאום נ. מדינת ישראל

בעקבות מעורבותו בגרימת תאונת דרכים, תוך כדי נהיגה באוטובוס, נפסל העורר על-ידי קצין משטרה מלהחזיק ברישיון נהיגה לתקופה של 60 ימים. בית המשפט לתעבורה, שלפניו השיג העורר על צדקת הפסילה המנהלית, בדק ומצא כי נתמלאו תנאי הדין למתן הצו, בכללם ובעיקר יסוד המסוכנות. משנדחה עררו, הגיש העורר ערר לבית המשפט המחוזי. לפני השופטת המלומדת טען בא-כוח המשטרה כי תיקו של העורר בשל להגשת כתב אישום. השופטת קבעה כי משנמצא בסיס להאשמת העורר בעבירה, קם לכאורה גם יסוד לקביעה כי נהיגתו מסכנת את שלום הציבור, כדרוש להצדקת הפסילה המנהלית.

נגד החלטה זו מופנה הערר שלפניי, והערר בדין יסודו. קיום תשתית ראייתית להגשת כתב אישום מהווה תנאי להאשמת הנהג בעבירה, אך איננו מעיד כלל ועיקר שהנהג מסכן את בטחונו של הציבור, וכי מוצדק ליטול ממנו את רישיונו לפני שהורשע בדין. הנימוק שנתנה השופטת המלומדת לדחיית הערר היה מוטעה, שכן היה עליה להיכבד ולבחון אם צו הפסילה היה מוצדק.

שקלתי אם בנסיבות אלו לא יהיה זה מן המידה להחזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי, על-מנת שישוב ויידרש לגוף הטענות שנטענו לפניו על-ידי הסניגור. אך החלטתי להימנע מכך; בינתיים, כפי שהוברר, הוגש נגד העורר כתב אישום ובאת-כוח המשיבה הצהירה לפניי כי התביעה לא ביקשה מבית המשפט לתעבורה להאריך את תוקף פסילת רישיונו של העורר עד לסיום ההליכים במשפטו. העיון בנסיבות האירוע שבעטיו נפסל העורר פסילה מנהלית, כפי שפורטו בהחלטת בית המשפט לתעבורה, הביאני למסקנה כי גם בהנחה שהפסילה היתה מלכתחילה מוצדקת, ספק אם היה מקום לאשר אותה כדי מלוא התקופה. המדובר בנהג של רכב ציבורי שאין לחובתו עבירות תעבורה חמורות. בגרימת התאונה נשוא הדיון אכן חטא בחוסר-זהירות בדרגה לא מבוטלת, אך הזמן שחלף מאז מאפשר את שובו לעבודתו מבלי לעורר חשש לסיכונם של עוברי דרך.

הערר מתקבל והמשטרה תחזיר לעורר את רישיונו לא יאוחר ממחר.