בש"פ 7030/01 מדינת ישראל נ. גבריאל קמין [קטין]

המשיב, כבן 17, מואשם בפני בית המשפט המחוזי במספר פרשיות של דקירת אנשים בסכין, על רקע ובשל היותם ערבים. באישום נוסף, שצורף לכתב האישום על דרך תיקון, מיוחסות למשיב החזקת סכין שלא כדין ותקיפת שוטרים בנסיבות מחמירות. עם הגשת כתב האישום ביקשה המאשימה מבית המשפט המחוזי להורות על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים במשפטו. בהחלטתו שניתנה אתמול קבע בית המשפט המחוזי כי בנסיבות העניין ניתן להסתפק בחלופת מעצר ולפיכך הורה לשחרר את המשיב בערובה ובתנאים מגבילים, כשהתנאי המגביל המרכזי הוא שמעת שחרורו ישהה המשיב בתנאי מעצר בית מוחלט במוסד "נחלת צבי" בירושלים ובפיקוח צמוד של מנהל המוסד או מדריך במוסד שימונה על-ידי המנהל.

לפניי ערר המדינה על שחרורו של המשיב. לטענת המדינה, יש במעשיו של המשיב וכן במעורבותו הפלילית בעבר כדי להעיד על הסכנה שהוא טומן לציבור. בהתחשב באופי המעשים ובמניע הלאומני שהדריך אותו אין, לטענת המדינה, אפשרות אמיתית למנוע את מימוש הסכנה הכרוכה בשחרורו של המשיב שלא בדרך של מעצר ממש.

אני סבור כי הערר בדין יסודו. מכתב האישום עולה כי בארבעה מקרים שונים, ברחובותיה של ירושלים דקר המשיב בסכין עוברי אורח. עם איש מהם לא היה לו דין ודברים קודם, וככל הנראה גם לא הכיר איש מהם. המניע היחיד שדחף אותו לפגוע במתלוננים אלה בסכין הוא היותם ערבים. למרבה הצער, התופעה של עבריינות אלימה ממניעים לאומניים פושה לא רק בקרב חמומי-מוח מן הציבור הערבי, אלא גם בקרב חמומי-מוח מן הציבור היהודי. על המדינה מוטלת חובה להגן על אזרחיה ותושביה, בין שהם יהודים ובין שהם ערבים. לפני ימים אחדים הזדמן לי לעמוד על מהות הסכנה לשלום הציבור הכרוכה בעבריינות מן הסוג הזה:

הסכנה הנשקפת לציבור מעבריינים המבצעים עבירות חמורות מסוג זה ממניעים לאומניים היא אדירה. הסכנה אינה מתמצית בפגיעה הצפויה לעוברי הדרך שכלפיהם מבוצעת התקיפה. הסכנה מתבטאת גם בהשלכות הרוחב שיש למעשים מסוג זה, המהווים מודל פסול לחיקוי מצד חמומי מוח יהודים וערבים כאחד. מי שמבצע מעשים כאלה מעיד על עצמו, כי בהתהלכו חופשי עלול הוא לשוב ולבצע מעשים אלימים הפוגעים בציבור; והאמתלאות לליבוי יצרים מחודש הלוא אינן חסרות. הסיכון הכרוך בשחרורם ממעצר של מבצעי מעשים כאלה חורג מגדר הסיכונים שבנסיבות הקיימות מדינת ישראל יכולה להרשות לעצמה (בש"פ 6802/01).

אמת מידה זו מחייבת ככלל, ובנתון לחריגים אפשריים במקרים יוצאי-דופן, את מעצרם של המעורבים. מקרהו של המשיב אינו יכול להיחשב כמקרה חריג. אדרבה, מעיון בקורותיו נובע שבהיותו כבן 13 השתתף ביחד עם נערים נוספים בניפוץ שמשות כלי-רכב השייכים לערבים; מעשה שבעטיו עמד לדין בפני בית המשפט לנוער. כמו-כן נובע כי הוא היה מעורב בעבריינות אלימה, לא רק ממניעים לאומניים, אלא גם ממניעים אחרים.

אינני מתעלם מכך שהמשיב הוא בחור צעיר, וכי זה מעצרו הראשון. אך לא פעם

צוין בהחלטות בית-משפט זה כי בסוג זה של עבריינות, שבו מעורבים לרוב ובעיקר נערים צעירים, לא ניתן לייחס משקל ממשי לגילו של העבריין. יצוין שהמשיב עוכב לחקירה (בעקבות פרשתו של האישום שצורף על דרך תיקון), אך גם עיכובו לחקירה במשטרה לא הרתיעו מלבצע את שלושת המעשים האחרונים של דקירה בסכין.

הסניגור המלומד הניח את דעתי כי המשיב איננו חולק על עובדותיהם של שני האישומים הראשונים, שהם גם העיקריים. נראה לי כי ניתן להחיש את קיום משפטו של המשיב ולסיימו תוך פרק זמן קצר יחסית.

הערר מתקבל, החלטת בית המשפט המחוזי מתבטלת, וניתן בזה צו למעצרו של המשיב עד לתום בירור משפטו.

ניתנה יום, יט' באלול תשס"א (7.9.01).

ש ו פ ט

_________________

העתק מתאים למקור

01070300. F02

נוסח

זה

כפוף

לשינויי עריכה טרם

פרסומו

בקובץ פסקי הדין של בית המשפט העליון בישראל.

שמריהו כהן - מזכיר ראשי

בבית המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444

/עכ.