בש"פ 7032/05 פלוני נ. מדינת ישראל

בפני ערר על החלטת בית-המשפט המחוזי בחיפה בב"ש 2244/05 מיום 20.7.05, לפיה נתקבל ערר המשיבה על החלטת בית-משפט השלום בחדרה (מ 611/05), והוחלט על הארכת מעצרו של העורר עד יום 24.7.05 שעה 10:00.

ביום 19.7.05 הגישה המשיבה לבית-משפט השלום בחדרה בקשה להארכת מעצרו של העורר, קטין בן 14.5, בחמישה ימים, וזאת לצורכי חקירה. לאחר הדיון בבקשה, הורה בית-משפט השלום, כי מעצרו של העורר יוארך עד השעה 19:00 באותו יום.

עוד באותו יום, הגישה המשיבה ערר לבית-המשפט המחוזי בחיפה (ב"ש 2244/05) ובמסגרתו ביקשה להאריך את מעצרו של העורר בארבעה ימים. בית-המשפט המחוזי דן בבקשה באותו יום אחר-הצהריים, במעמד צד אחד, והחליט להאריך את מעצרו של הקטין עד ליום 20.7.05 בשעה 9:00, על-מנת לקיים דיון במעמד שני הצדדים.

על החלטה זו של בית-המשפט המחוזי, הגיש העורר עוד באותו ערב ערר לבית-משפט זה (בש"פ 6982/05). לאחר שעיינתי בערר, ולאור השעה המאוחרת, והקושי בקיום דיון בשעת לילה מאוחרת, החלטתי לדחות את הערר.

ביום 20.7.05 התקיים דיון בבית-המשפט המחוזי בב"ש 2244/05, במעמד שני הצדדים. בית-המשפט המחוזי קיבל את ערר המשיבה והאריך את מעצרו של העורר עד ליום 24.7.05 שעה 10:00.

על החלטה זו הוגש הערר שבפני.

לטענת בא-כוח העורר, שגה בית-המשפט המחוזי בכך שהאריך את מעצרו של העורר לתקופה העולה על התקופה שנתבקשה על-ידי המשיבה בערר שהגישה. לטענתו, המשיבה ביקשה מבית-המשפט כי יאריך את מעצרו של העורר בארבעה ימים, בעוד שבית-משפט המחוזי האריך את מעצרו בחמישה ימים ובכך חרג מסמכותו, ועקב כך, העורר יהיה נתון במעצר בלתי חוקי.

לעומתו, טען בא-כוח המשיבה, כי בית-המשפט המחוזי נהג בצורה מסמכותו, ולאחר שהעריך את הזמן הדרוש לחקירה לאור החומר שהונח בפניו, ראה לנכון להאריך את מעצר העורר בחמישה ימים ולא בארבעה ימים כפי שנתבקש בערר, וכי בהחלטתו זו לא חרג בית-המשפט מסמכותו, שכן מוסמך הוא להאריך את המעצר מעבר לדרוש כפי שיראה לנכון בנסיבות העניין.

דין הערר להידחות.

אין בידי לקבל את טענת בא-כוח העורר, כי בית-המשפט המחוזי חרג מסמכותו משהאריך את מעצרו של העורר יותר ממה שנתבקש על-ידי המשיבה.

בית-המשפט המחוזי הורה על מעצרו של העורר ביום 19.7.05 שעה 16:30. אין מחלוקת בין הצדדים כי מניין ארבעת הימים (96 שעות) מתחיל ממועד זה, ולפיכך, המעצר היה מסתיים ביום שבת 23.7.05 שעה 16:30. המחלוקת בין הצדדים הינה בשאלה אם בית-המשפט המחוזי היה מוסמך להאריך את התקופה הזו ביום נוסף, היינו ליום ראשון בבוקר. על שאלה זו ענה בא-כוח העורר בשלילה.

סעיף 13(א)(3) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים) תשנ"ו-1996, קובע כי בית-המשפט רשאי לצוות על מעצרו של נאשם לתקופה של חמישה ימים, ובמידה ויראה צורך להאריך תקופה זו, רשאי הוא לעשות כן, ולצוות על מעצר נוסף לתקופה ארוכה יותר ובלבד שסך כל התקופות לא יעלו על 15 ימים. במקרה והנאשם הינו קטין, אזי סך כל התקופות לא יעלה על 10 ימים, זאת לפי סעיף 10(4) לחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), התשל"א-1971.

מסמכותו של בית-המשפט איפוא להורות על הארכת מעצר נאשם (וגם קטין) למשך חמישה ימים כאמור לעיל, זאת במידה ושוכנע כי יש מקום למעצר כזה לצורך חקירה.

בהחלטתו מיום 20.7.05, קבע בית-המשפט המחוזי, כי יש צורך בהליכי חקירה לא מעטים, ועל-כן לא ניתן להסתפק במעצר של יום אחד כפי שראה זאת בית-משפט השלום. בנוסף, שלל בית-המשפט המחוזי אפשרות שחרורו של העורר לחלופת מעצר בבית הוריו, שכן אין בחלופה זו כדי להפיג את מסוכנותו של העורר. על-כן, סבר בית-המשפט המחוזי, ובצדק, כי הפרשה החמורה בה מעורב העורר, מצדיקה מעצר לתקופה של מספר ימים, ולא לתקופה של מספר שעות.

לאחר שעיינתי בחומר החקירה שהונח לפני, מצטרף אני למסקנת בית-המשפט המחוזי, כי צורכי החקירה אכן מצדיקים מעצר של מספר ימים. מעצר אשר בסמכותו של בית-המשפט המחוזי לצוות עליו כאמור לעיל.

בית-המשפט המחוזי, הורה לעצור את העורר עד יום ראשון בבוקר, ולא עד יום שבת בערב, ואיני רואה כל פסול בהחלטה זו. בהתחשב בנסיבות העניין, אני מניח כי בית המשפט המחוזי סבר, כי אין זה מעשי להורות על מעצר אשר יסתיים ביום שבת אחר-הצהריים, ובכך להקשות גם על הצדדים וגם על ניהול החקירה ובעקבות כך ראה לנכון להאריך את המעצר עד ליום ראשון.

בשולי הדברים אציין, כי זמן חקירה רב ויקר נגזל מהמשיבה בהליכים בערכאות השונות. זמן אשר ניתן היה לחסוך אותו לצורכי חקירה, שהיה מאפשר אולי שחרור מוקדם של העורר. עובדה זו הצדיקה עוד יותר את הצורך בהארכת המעצר בחצי יממה נוספת לצורך השלמת החקירה על-יד המשיבה.

סוף דבר, הערר נדחה.