בש"פ 7033/99 מדינת ישראל נ. מיכאל חימי

זוהי בקשת המדינה להארכת מעצרו של המשיב מעבר לתשעה חודשים.

המשיב עומד לדין בשנים עשר אישומים של תקיפה, איומים, חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, הסגת גבול כדי לעבור עבירה כשהוא נושא נשק ואינוס. חלק מהמעשים נשוא עבירות אלה, חזר על עצמו במועדים שונים והכל מתייחס למתלוננת אחת בה בצע המשיב כמיוחס לו את כל המעשים הקשים המפורטים בכתב האישום.

בין המשיב לבין המתלוננת התקיימה מערכת יחסים רומנטית כשכל אחד מהם נשוי והורה לילדים. לימים, בקשה המתלוננת להפסיק קשר זה אך המשיב לא השלים עם זאת והחלה, על פי כתב האישום, מערכת של איומים, תקיפות, אינוס וגרימת חבלות מצד המשיב כלפי המתלוננת. התמונה המתקבלת מכתב האישום היא של אובססיה של המשיב שאינו בוחל בכל אמצעי תוך פגיעה בגופה ובנפשה של המתלוננת ועושה בה כרצונו תוך שימוש באלימות ובכוח, תוך השפלתה והפחדתה.

אין טענה בפי הסניגור בדבר העדר ראיות לכאורה. טענתו היא, כי אין להאריך את מעצרו של המשיב לאחר חלוף תשעה חודשים מיום מעצרו.

שתי שאלות מבקשות מענה. האחת, שהתשובה לה ברורה בעיני, והיא האם יש לראות במשיב מי שמסוכן למתלוננת. התשובה לכך היא חד משמעית חיובית. על פי המיוחס למשיב בכתב האישום מהווה המשיב סיכון של ממש לביטחונה הגופני והנפשי של המתלוננת.

המשיב - לפי המיוחס לו - אינו פועל באופן רציונלי, הוא פועל כאחוז תזזית. אין הוא מוכן לוותר על הקשר עם המתלוננת והתנהגותו המיועדת למנוע זאת אינה יודעת גבולות ומגבלות. לצערנו, עדים אנו לתופעה הקשה שפשתה במקומותינו של אלימות קשה, מינית ואחרת, כלפי נשים, גם מצד אנשים שחיו לכאורה חיים נורמטיביים. אלימות זו מכוונת גם נגד נשים שלנאשמים קשר הדוק עמן כמו נשותיהם וחברותיהם. לפיכך, מהיבט זה יש להיענות לבקשה.

השאלה השניה, היא התמשכות המשפט. בית משפט זה אמר לא אחת וחזר והדגיש כי שיקולים להארכת מעצר אחרי תשעה חודשים אינם זהים לאלה שבשלב מעצר עד תום ההליכים (ראו: בש"פ 3838/90 מדינת ישראל נ' שילון , פ"ד מד(4) 360, 363-364; בש"פ 3267/91 מדינת ישראל נ' וישניצקי ואח' , פ"ד מו(1) 221, 224). התמשכות המשפט הוא אחד השיקולים החשובים שעל בית משפט זה להביא בחשבון שיקוליו בדונו בהארכת מעצר לאחר תשעה חודשים.

כבר צוינה מצוקת המערכת שאינה מצליחה לגרום לסיום משפטיהם של עצורים תוך תשעה חודשים מיום מעצרם ואינה מתמודדת בצורה ראויה עם הוראת המחוקק, לפיה ישוחרר ממעצר נאשם שמשפטו לא הסתיים במהלך תשעה חודשים, אלא אם כן ימצא בית משפט זה שיש מקום להאריך מעצר זה עד שלושה חודשים נוספים, מעת לעת. יש להשתמש בסמכות להארכת מעצר לאחר תשעה חודשים, במשורה ובמקרים המתאימים. בענייננו, הוגש כתב האישום ב27.1.99- והוקרא ב18.2.99-. כל מה שנעשה על-ידי בית המשפט מאז ועד היום הוא קיום שתי ישיבות ב13- וב16- לספטמבר, בהן נשמעה עדות המתלוננת. טרם נקבעו תאריכים נוספים. מסתבר, שתאריכים קודמים שנקבעו לחודש אפריל 1999 לשמיעת המתלוננת נדחו בשל סיבות אישיות (ככל הנראה סיבות בריאותיות) של אחד משופטי ההרכב. במצב דברים זה, כאשר לתביעה רשימה של מעל ל20- עדים וגם ההגנה מתכוונת להביא מספר עדים, קשה אם לא בלתי אפשרי לצפות את מועד סיום המשפט.

התלבטתי לא מעט בשאלת האיזון הראוי במקרה זה בין מסוכנותו של המשיב למתלוננת מצד אחד, לבין שלילת חירותו של המשיב בטרם הורשע מצד שני והגעתי לכלל מסקנה כי מסוכנותו של המשיב למתלוננת מטה את הכף לחובתו ויש לאפשר לבית המשפט לקבוע את המשך המשפט במהלך שלושת החודשים הקרובים, כך שניתן יהיה לסיימו בתקופה זו.

לפיכך, נענית אני לבקשה ומאריכה את מעצרו של המשיב ב90- יום החל מ27.10.99- או עד למתן פסק-דין בעניינו לפי המוקדם, תוך צפייה שייעשה כל שניתן כדי לסיים את משפטו בתקופה זו.