בש"פ 7046/11 עבד אלמחס קטינה נ. מדינת ישראל

זהו ערר על החלטתו של בית-המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט א' רומנוב) מיום 12.9.2011, בה הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

1.

נגד העורר ומוחמד ג'אבר (להלן: מוחמד) הוגש ביום 25.7.2011 כתב אישום בבית-המשפט המחוזי בירושלים בגין עבירות של שוד בצוותא וקשירת קשר. על-פי הנטען בכתב האישום, סמוך לפני יום 11.7.2011 קשרו העורר ומוחמד קשר עם פארס אריאשי ומחמוד ג'אבר, אחיו של מוחמד (להלן: פארס ו-מחמוד, בהתאמה) במטרה לשדוד את בלדר הדואר ואת הכסף המופקד בבנק הדואר בסניף הדואר שבתחנת הדלק "מנטה" ביישוב מבוא בית"ר. על-פי תוכנית הקשר, אותה הגה העורר, תפקידו של מוחמד היה לחטוף את שק הכסף מידיו של בלדר הדואר; תפקידו של מחמוד היה להסיע את מוחמד ואת פארס למקום השוד, לתצפת ולהתריע על הגעת ניידות משטרה למקום ולאחר מכן להסיע את מוחמד ופארס משם; ותפקידו של פארס היה להודיע למוחמד על שעת הכושר לביצוע השוד ולקיים קשר טלפוני עם מחמוד, מוחמד והעורר לאחר מעשה.

במסגרת הקשר ולשם קידומו הציג העורר את תוכניתו בפני פארס, והציע לו לגייס לטובתה גם את בני-דודיו מחמוד ומוחמד, שכן האחרון לא היה מוכר לעובדי תחנת הדלק וסניף הדואר. לאחר הכנות אלו, ביום 11.7.2011 הגיעו מוחמד, מחמוד ופארס לתחנת הדלק במכוניתו של מחמוד. מוחמד ופארס ירדו בתחנה, שם שהה כבר העורר, ואילו מחמוד המשיך בנסיעה והמתין באזור שמעבר למחסום הסמוך. בעת שהייתו במחסום ניהל מחמוד קשר טלפוני עם פארס ודיווח לו על הימצאותן של ניידות משטרה באזור. בסמוך לשעה 14:00 הגיעה אל סניף הדואר שבתחנה משאית דואר. בלדר הדואר יצא מן המשאית ופנה אל סניף הדואר, ובשעה 14:09 יצא ממנו כשהוא אוחז בידו האחת שק דואר גדול ובידו השנייה שק קטן יותר שבו כספי העברה בנקאית. פארס ישב אותה עת בסניף "מנטה" שבתחנת הדלק וצפה בדלפק הדואר, וכאשר ראה ששק הכסף הועבר לבלדר הודיע על כך טלפונית למוחמד, שפנה לכיוון הכניסה לסניף הדואר. כאשר חלף מוחמד על פני הבלדר, דחף אותו וחטף מידו את שק הכסף שהחזיק, שהכיל 85,000 ₪. מיד לאחר מכן החל מוחמד לרוץ לכיוון ואדי פוקין ואילו פארס יצר קשר עם מחמוד ועם העורר, שלא שהה באותה עת במקום. לאחר שהגיע גם פארס לאזור ואדי פוקין אסף מחמוד אותו ואת מוחמד, והשלושה נסעו עם כספי השוד. בהמשך היום חילקו ביניהם מוחמד, פארס ומחמוד את כספי השוד, ומתוכם מסרו 10,000 ₪ לפארס על-מנת שימסור אותם לעורר. מאוחר יותר באותו לילה נעצר פארס בדרכו להעביר לעורר את חלקו בכספי השוד.

2.

עם הגשת כתב האישום עתרה המשיבה למעצרם של העורר ומוחמד עד תום ההליכים. ביום 3.8.2011 התקיים בבית-המשפט המחוזי בירושלים דיון בדבר קיומן של ראיות לכאורה בעניינו של העורר, ובתום הדיון הודיע בא-כוח העורר כי הוא מסכים לקיומן של ראיות לכאורה נגד מרשו "בכפוף לחללים בעייתיים בחומר הראיות". בהחלטתו מאותו יום ציין בית-המשפט (כב' השופט י' שפירא) כי "אכן ישנן מספר נקודות, אותן הייתי מפרט אילו היה צורך להחליט בכך אלמלא ההסכמה, שיש בהן משום כפי שקורא להן הסניגור 'חללים במסכת הראיות'", והורה על הגשת תסקיר מעצר בעניינו של העורר.

ביום 7.9.2011 נערך דיון נוסף בעניינו של העורר בבית-המשפט המחוזי בירושלים, במהלכו שב בא-כוחו והעלה טענות לגבי עוצמת הראיות לכאורה ולגבי חלופת המעצר המוצעת. בהחלטתו מיום 12.9.2011 הורה בית-המשפט (כב' השופט א' רומנוב) על מעצרו של העורר עד תום ההליכים וציין כי התרשמותו של שירות המבחן בתסקיר המעצר היא כי לעורר דפוסי אישיות והתנהגות קשים ובעייתיים וכי מעורבותו האינטנסיבית בפלילים לאורך השנים מעלה שקיים סיכון גבוה להישנותה של התנהגות עבריינית בעתיד, ולפיכך נמנע שירות המבחן מהמלצה על שחרורו לחלופת מעצר. בית המשפט הוסיף וקבע כי נוכח אופי העבירה המיוחסת לעורר וחלקו המשמעותי בקשירת הקשר, וכן נוכח עברו הפלילי ואישיותו כפי שהם משתקפים בגיליון הרישום הפלילי שלו ובתסקיר המעצר ובהיעדר חלופת מעצר ראויה,

יש להורות על מעצרו עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. בעקבות החלטה זו הוגש הערר דנן.

3.

העורר טוען כי שגה בית-משפט קמא כשהורה על מעצרו עד תום ההליכים, בציינו כי אף שהסכים כי לצורך שלב המעצר קיימות ראיות לכאורה לביסוס האישום המיוחס לו, מדובר בראיות בעוצמה נמוכה ועובדה זו קיבלה ביטוי בהחלטתו של בית-המשפט המחוזי מיום 3.8.2011, שהורה על קבלת תסקיר מעצר.

העורר מוסיף ומלין על כך שהדיון שנערך בעניינו ביום 7.9.2011 התקיים בפני כב' השופט רומנוב, בעוד שהדיון העיקרי בשאלת המעצר נערך בפני שופט אחר (כב' השופט י' שפירא). עוד הוא טוען כי השופט רומנוב לא עיין בחומר הראיות לכאורה אלא שמע את טיעוני הצדדים על-פה, ועובדה זו הובילה אותו לקביעה השגויה כי העורר היה שותף בכיר בקשר, אף שלדברי שניים מהנאשמים העיקריים בפרשה (מחמוד ומוחמד) העורר כלל לא היה שותף למעשיהם.

עוד טוען העורר כי אין לו ספק שאם לא הייתה ניתנת הסכמתו לקיומן של ראיות לכאורה, היה בית-המשפט קובע כי הראיות הקיימות אינן בעוצמה גבוהה ויש בהן כדי להביא לשחרורו בתנאים מגבילים. לחלופין, טוען העורר כי חולשת הראיות לכאורה מצדיקה קבלת תסקיר משלים שיתייחס לערבה נוספת שהוצעה על-ידו בדיון מיום 7.9.2011, אשר תוכל לסייע לערב הראשי בשעות שבהן לא יוכל לפקח על העורר. העורר מוסיף וטוען כי שירות המבחן לא בא אמנם בהמלצה לשחרורו, אך הודגש בתסקיר כי הערב המוצע מבין את האחריות המוטלת על כתפיו. כמו כן טוען העורר כי הוא כבר הצדיק בעבר את האמון שניתן בו במסגרת שחרור לחלופה בתנאי מעצר בית, וכך ראוי לעשות גם במקרה דנן.

העורר מבקש אפוא כי בית-המשפט יורה על שחרורו לחלופת מעצר, או לחלופין כי עניינו יוחזר לשירות המבחן שיחווה את דעתו בדבר הצעתו להשתחרר למעצר בית בפיקוח הערב שהוצע וערבה נוספת.

4.

בדיון בערר שהתקיים היום צמצם עצמו העורר לבקשה החלופית שפורטה בערר והצהיר כי הוא אינו מבקש שבית משפט זה יבחן את חומר הראיות לכאורה, והוא שב ואישר את הסכמתו כי קיימות ראיות לכאורה לביסוס האישום המיוחס לו. עם זאת, ונוכח עוצמתן של הראיות שאינה גבוהה, לדעתו, סבור העורר כי יש מקום לקבלת תסקיר משלים בו יחווה שירות המבחן את דעתו לגבי האפשרות שהועלתה לצירופה של ערבה נוספת על הערב שהוצע. המשיבה מצידה טוענת כי אין כל חולשה בראיות לכאורה וכי בנסיבות העניין דנן אין מקום להגשת תסקיר משלים, בציינה כי הסיבה המרכזית בגינה נמנע שירות המבחן מהמלצה על שחרור העורר לחלופת מעצר הינה ההערכה כי קיים סיכון גבוה שהעורר יחזור לפעילות עבריינית. המשיבה שבה ומפנה בהקשר זה לעברו הפלילי המכביד של העורר, הכולל תשע הרשעות קודמות בעבירות שונות, אשר בכולן נגזרו עליו עונשי מאסר בפועל.

5.

לאחר ששמעתי את טענות הצדדים אני סבורה כי הדין עם המשיבה. הנסיבות במקרה שבפנינו מצביעות על מסוכנותו של העורר, הן נוכח עבירת השוד בצוותא המיוחסת לו והן נוכח העובדה כי על-פי הנטען הוא זה שהגה את רעיון השוד ותכנן אותו. לכך מתווסף עברו הפלילי המכביד של העורר, המעיד על אימוץ דפוס התנהגות עברייני העלול להישנות בעתיד. על כן, צדק בית משפט קמא בסוברו כי לא ניתן במקרה זה להשיג את מטרת המעצר בדרך חלופית, בהסתמכו לעניין זה על תסקיר שירות המבחן אשר נמנע מהמלצה על שחרור העורר ממעצר בשל הספק שעלה לגבי יכולתו של העורר לעמוד בתנאים מגבילים של מעצר בית.

אשר על כן, לא ראיתי מקום לקבלת תסקיר נוסף בעניינו של העורר.

הערר נדחה.