בש"פ 7049/04 עטייה אלסאנע נ. מדינת ישראל

בפני ערר על החלטת בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע (כבוד סגן-הנשיא י' טימור), שניתנה ביום 14.7.04, בתיק ב"ש 20761/04, לפיה נעצר העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

העורר עומד לדין בבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע. כתב האישום, שהוגש ביום 22.6.04, מייחס לו עבירת רצח לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); עבירה של נהיגה בלי רישיון לפי סעיף 10(א) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשנ"א-1961 (להלן: הפקודה); עבירה של נהיגה ברכב ללא רישיון לפי סעיף 2 לפקודה; עבירה של הסתייעות ברכב לביצוע פשע לפי סעיף 43 לפקודה וכן עבירה של נהיגה ללא ביטוח לפי סעיף 2(א) לפקודה.

לפי הנטען בכתב האישום, בסמוך לאירוע נשוא כתב האישום, היה סכסוך בין אשת העורר לבין אחיה, סלימאן אלסאנע (להלן: המנוח), שבמהלכו היכה אותה מספר פעמים. אחות המנוח וודאד אלסאנע הגישה תלונה במשטרה עקב כך, והמנוח נחקר ושוחרר. ביום 2.6.04 שב העורר לביתו ומצא את אשתו מוכה וצינורות המים חתוכים. וודאד ייחסה את המעשים למנוח. סמוך לאותו מועד, עלה העורר על רכב מסוג ג'יפ שירוקי, שהיה בחזקתו אותה עת (להלן: הג'יפ) ונהג בו תוך ידיעה שאין ברשותו רישיון נהיגה וכי לרכב אין טסט וביטוח. משהבחין במנוח, פגע בו בכוונה תחילה מאחור, על-מנת לגרום למותו. למנוח נגרמו חבלות חמורות בעטיין נפטר.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המשיבה (להלן: המדינה) לבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע בקשה למעצר עד תום ההליכים המשפטיים כנגד העורר.

בית-המשפט המחוזי (כבוד סגן-הנשיא י' טימור) הורה, ביום 14.7.04, על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו וקבע, כי קיימות ראיות לכאורה כנגדו ובהתחשב בחומרת העבירות המיוחסות לו, לא ניתן לאיין את מסוכנותו ולהבטיח את המשך קיומם של ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו, כשהוא לא יהיה מאחורי סורג ובריח. בית-המשפט המחוזי ציין, כי העבירות בוצעו בעת שביצע העורר עבודות שירות, דבר המלמד, כי אין ליתן כל אמון בעורר שידע לעמוד בתנאי חלופה למעצר.

בית-המשפט המחוזי ציין, כי על-פי גרסאותיו של העורר עצמו, הודה הוא בעבירה של הפקרה אחרי פגיעה לפי סעיף 64א לפקודת התעבורה, אשר היא עבירת פשע. בית-המשפט המחוזי קבע, כי הגם שעבירה זו לא הוזכרה בכתב האישום, היא עולה מהעובדות שהעורר הודה בהן.

מכאן הערר שבפני.

טוען בא-כוח העורר, בין היתר, כי לא נמצאו ראיות לכאורה להוכחת עבירת הרצח בכוונה תחילה של המנוח כפי שיוחסה לעורר בכתב האישום או, למצער, לא נמצאו ראיות לכאורה בעוצמה כזו, המצדיקה את מעצרו של העורר מאחורי סורג ובריח. שכן, לטענתו, לעורר לא הייתה כל כוונה להמית את המנוח עם רכבו, כפי שטען דברים אלה עת נחקר במשטרה.

מנגד, תומך בא-כוח המדינה בהחלטת בית-המשפט המחוזי ומבקש לדחות את הערר. לטענתו, הגם שלאירוע לא היו עדי ראיה, גרסתו של העורר רק מחזקת את הראיות. לטענתו, כמעט לגבי כל הראיות הנסיבתיות אין מחלוקת. כמו-כן, טוען בא-כוח המדינה, כי אף אם יורשע העורר בעבירות האחרות, שאינן עבירת הרצח, עדיין מדובר בעבירות חמורות, המצדיקות מעצר עד תום ההליכים. כמו-כן, העורר ביצע את העבירות נשוא כתב אישום זה, בעת שהוא מרצה עונש מאסר בעבודות שירות.

החלטתי לדחות את הערר.

במקרה שלפני, מעשיו של העורר הינם חמורים מאוד. עולה לכאורה, כי בהתחשב בגרסאותיו הסותרות של העורר, מנסה העורר להרחיק עצמו מהעבירות המיוחסות לו בכתב האישום ומהראיות הנסיבתיות. ואולם שוכנעתי, כי בניגוד לעמדת בא-כוח העורר, קיימות במקרה הנדון ראיות לכאורה המסבכות את העורר במעשים המיוחסים לו בכתב האישום. גם אני סבור, כפי שקבע בית-המשפט המחוזי, כי די בעובדות בהן מודה העורר על-מנת להרשיעו בעבירות חמורות מסוג פשע, אף אם לא יהיה בראיות כדי להוכיח את עבירת הרצח בכוונה תחילה. כמו-כן, מעבר לחומרת העבירות, העורר ביצע מעשיו בעת שריצה עונש מאסר בעבודות שירות, דבר המעיד על העדר יכולתו לעמוד בתנאי חלופת מעצר. יתרה מכך, לעורר עבר פלילי בעבירות רכוש ועבירה של הפרת הוראה חוקית והוא אף ריצה עונש מאסר של עשרים חודשים.

שוכנעתי, כי בשל חומרת המעשים של העורר; עברו הפלילי; העבירות בהן הודה וכן ביצוע העבירות דנן בעת ריצוי עונש מאסר בעבודות שירות, לא ניתן להמר על ביטחון הציבור, וחלופת מעצר לא תהא יעילה ולא תבטיח את שלום הציבור.

סוף דבר: החלטתו של בית-המשפט המחוזי מנומקת ומבוססת היטב ולא מצאתי מקום להתערב בה.

על יסוד כל האמור לעיל, החלטתי לדחות את הערר.