בש"פ 7053/07 איליל בניגוויב נ. מדינת ישראל

1.

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב מיום 2.8.07 (כבוד השופטת ד' קרת-מאיר), בה נדחה עררו של העורר על החלטת בית משפט השלום בנתניה מיום 20.6.07 (כבוד השופטת ג' ציגלר) למעצר העורר עד תום ההליכים נגדו.

העורר עומד לדין בבית משפט השלום בנתניה בעבירות תקיפה בנסיבות מחמירות בבני משפחתו (אשתו ושני ילדיהם הקטינים), תקיפה הגורמת חבלה של ממש בבני משפחתו, איומים והיזק בזדון. על פי הנטען, נהג העורר לאיים על אשתו כי ישמיד ויהרוג אותה ואת הילדים, היכה אותה באגרופיו, חנק אותה מספר פעמים בצוארה, השליך לעברה כוסות וצלחות, תפס אותה בחולצתה וניער אותה תוך איומים כי "ימרח אותה על הקיר", השליך אותה על הרצפה והורה לה לכרוע על ברכיה ולהתנצל. משסירבה, היכה אותה בגבה עד שנאלצה לבקש את סליחתו.

על פי הנטען, לא חסך העורר את שבט זעמו גם משני ילדיו (ילידי 1986 ו-1999). משך שנים נהג להכות אותם בידיו ובאמצעות חגורה, תוך הותרת סימנים על גופם.

על פי הנטען, האלימות שנהג בה כלפי אשתו וילדיהם נמשכה והתמידה על ידו תקופה ארוכה מאוד.

2.

בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי מצאו כי קיימות ראיות לכאורה – ובהיקף משמעותי – להוכחת המיוחס לעורר בכתב האישום. זאת, בעיקר בהודעות המפורטות שניתנו על ידי אשת העורר והבן הגדול (יליד 1986) ובחקירת הילדה הקטנה (ילידת 1999) בפני חוקרת הילדים.

עילת המעצר נקבעה בענייננו מחמת המסוכנות המשמעותית הנודעת ממנו בשל המעשים המיוחסים לו והאישומים המכוונים נגדו. בית משפט השלום הורה על עריכת תסקיר מעצר לבדיקת היתכנות חלופת מעצר של מעצר בית בבית אמו של העורר באור עקיבא (אשתו וילדיו מתגוררים בנתניה). קצינת המבחן מצאה כי לא ניתן לשלול מסוכנותו של העורר בחלופת המעצר שהוצעה על ידו, כי לא ניתן לבוא בהמלצה טיפולית בעניינו ואין היא יכולה "להמליץ באופן חד משמעי על חלופת המעצר".

מתוך טיבם של האישומים, המסוכנות הנודעת מהם והמפורט בתסקיר המעצר, החליט בית משפט השלום לעצור את העורר עד לתום ההליכים, ובית המשפט המחוזי דחה הערר שהגיש על החלטה זו.

3.

בהודעת הערר שבפני ובטיעוניה על פה, מיקדה באת כוח העורר את השגותיה בעיקר לעניין תסקיר המעצר ודרך עריכתו. לטענתה, העורר אינו דובר עברית טובה, היו קשיי תקשורת בינו לבין קצינת המבחן, ועל כן למסקנות והמלצות התסקיר לא קדמה עבודת החקירה נדרשת.

עוד טוענת הסניגורית, כי קצינת המבחן לא נפגשה עם אשת העורר, שכן זו מצויה היתה במקלט לנשים מוכות, וגם בכך פגם של חוסר הכנה כנדרש של התסקיר. לטענתה, אילו היתה קצינת המבחן מעמיקה חקור, היתה מוצאת כי סיבת המתח שבין בני הזוג הינה בסירובה של האשה לדרישת העורר כי יתגרשו.

4.

עיינתי בתסקיר המעצר ובחומר החקירה, ואיני יורד לסוף טענתה של באת כוח העורר. חומר החקירה פורש מסכת ראיות לכאורית של התנהלות אלימה ואכזרית מצד העורר כלפי אשתו, בנו הגדול ובתו הקטנה. האימרות שנמסרו על ידי שלושתם חושפות לכאורה חיים תחת אלימות קשה ובלתי פוסקת מצד העורר כלפי שלושתם. השגותיה של הסנגורית לעניין הרקע והמניע למסכת אלימה זו מצד העורר אינה מעלה ואינה מורידה לבחינת המסוכנות הנודעת ממנו עקב כך כלפי אשתו, בנו ובתו.

יתירה מזו, אין המדובר באלימות כלפי אשתו בלבד אלא גם כלפי שני ילדיו.

חלופת המעצר נבחנה על ידי בית משפט השלום, לאחר שהתייצבו בפניו הערבות המוצעות (אם העורר ואחותו) ולאחר שאלה הופיעו גם בפני קצינת המבחן, ונמצא כי חלופה זו לא תסכון להפגת מסוכנותו של העורר.

כך מצא גם בית המשפט המחוזי, שאף בפניו הופיעה אחותו של העורר.

לא מצאתי מקום להתערב במסקנותיהם אלה של הערכאות קמא, ובתוצאת הדברים לפיה ייעצר העורר עד לתום ההליכים.

לאור זאת – אני דוחה את הערר.