בש"פ 7055/99 חרבתאוי סאמח נ. מדינת ישראל

העורר יחד עם שניים אחרים הואשמו בביצוע שוד בתחנת דלק בה עבד בעבר מי שהיה ככל הנראה חברם שפוטר מעבודתו על רקע חשד של גניבה מרכב של לקוח. במהלך השוד תקפו השלושה במקלות ובשרשראות מתדלק אחר בתחנה שנחשד על ידם כמי שהסגיר את זה שפוטר ושדדו ממנו כספים ותלושי דלק. לימים נעצר חשוד נוסף באותה פרשה. כל האחרים לבד מן העורר שוחררו ממעצר ל"מעצר בית" מלא, עם הפקדה כספית וערבויות. טענתו היחידה של הסניגור המלומד היא אפליה בין העורר לבין האחרים, שאינה מוצדקת ואין להשאיר את העורר במעצר.

ההבדל בין האחרים לבין העורר נעוץ בהרשעותיו הקודמות של העורר. מגליון הרשעותיו הקודמות עולה כי מאז היותו נער כבן 17 הסתבך העורר בעבירות רבות, חלקן הגדול נעבר בשנת 1986 כשהוא נידון מעת לעת על עבירות של חטיפת ארנקים וכייסות במקרים רבים, וכן על תקיפה. התנהגותו העבריינית לא הסתיימה עם התבגרותו ובשנים 1987, 1988 ו1991- הורשע הוא פעמים מספר בעבירות לפי פקודת הסמים המסוכנים (נוסח חדש), תשל"ג1973-, שיבוש הליכי משפט ומעשה מגונה. בגין אלו הושתו עליו עונשי מאסר בפועל לתקופות ארוכות והופעל עונש מאסר על תנאי.

האם כל אלה מצדיקים אבחנה בינו לבין שותפיו לעבירה? נראה לי שאכן כך הוא. מסוכנותו של העורר עולה מתוך הרשעותיו הקודמות המלמדות שאין הוא נרתע מלעבור עבירות נגד גופם או רכושם של אחרים ואין הוא נרתע לחזור ולעשות כן לאחר שנתפס, הורשע וריצה את עונשו. לא ניתן לראות בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום אירוע חד פעמי, אליו נגרר בחברת אחרים, אלא חוליה בשרשרת פעילותו העבריינית המסכנת רכוש וגוף.

במצב דברים זה אין מקום לחלופת מעצר, ואין מקום להשוותו לאחרים ללא עבר פלילי.

הערר נדחה.