בש"פ 7059/08 מוחמד אבו סבית נ. מדינת ישראל

לפניי ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (השופטת ש' דברת ) מיום 6.8.2008, לפיהן קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום, באופן המצדיק מעצרו עד תום ההליכים.

1.

כנגד העורר הוגש כתב אישום לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע בגין עבירות של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו לפי סעיף 275 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ), סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה לפי סעיף 332(2) לחוק העונשין וחבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(2) לחוק העונשין. על פי הנטען בכתב האישום, בתאריך 28.7.2008 נסעו הקצין רפי אבוהרון והשוטר ליאור לוי (להלן: השוטרים ) לכיוון היישוב כסייפה, בחיפוש אחר כלי רכב השייך למשפחתו של העורר, בחשד כי הנוסעים ברכב זה מחזיקים בכלי נשק, על רקע סכסוך בינם לבין משפחה אחרת. במהלך נסיעתם ביישוב, הבחינו השוטרים ברכב האמור כשהוא נוסע לכיוונם. השוטרים כרזו לנהג הרכב, הורו לו לעצור, והפעילו את אורות המשטרה על גג הרכב. בתגובה, עקף הרכב החשוד את רכבם של השוטרים, ונמלט מהמקום. בסמוך מאחורי הרכב החשוד, נסע הרכב בו נהג העורר, שאף הוא החל בנסיעה מהירה בעקבות הרכב החשוד ולעבר היציאה מכסייפה. השוטרים רדפו אחרי שני כלי הרכב, אולם איבדו קשר עין עימם, והחלו לסרוק את האזור על מנת למצאם. במהלך הסריקות, כשהם נוסעים בכביש בין עירוני דו-סטרי, הבחינו השוטרים ברכבו של העורר כשהוא נוסע מולם. השוטרים כרזו והורו לעורר לעצור את רכבו, תוך שהם מפעילים את אורות המשטרה על גג הרכב. אלא, שהעורר ניסה שוב להימלט מהמקום, כאשר הוא נוסע במהירות לכיוונם של השוטרים. השוטרים נאלצו לסטות לשולי הכביש על מנת למנוע התנגשות, סובבו את רכבם, והחלו במרדף אחר רכבו של העורר. במהלך מרדף זה, ירד רכבו של העורר מהכביש, ונסע בדרך עפר תוך שהוא נוהג בפראות ובמהירות, באופן שאינו מתאים לתנאי הדרך, ומסכן חיי אדם. רכבו של העורר עקף רכבים אחרים שנסעו באזור, מימין ומשמאל, תוך שהם נאלצים לסטות מהדרך על מנת למנוע תאונה. ילדים ששהו על הדרך ובצידיה נאלצו אף הם להימלט על מנת שלא להיפגע כתוצאה מהנהיגה הפרועה. לבסוף, כתוצאה מאחת הפניות החדות שביצע העורר, אירע תקר בגלגל רכבו. העורר, וכן נוסע שהיה עימו ברכב, יצאו מהרכב והחלו לברוח בריצה, כל אחד לכיוון אחר, עד שנתפסו בידי השוטרים בקרבת מקום.

2.

עם הגשת כתב האישום, הגישה המדינה לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע בקשה למעצרו של העורר עד לתום ההליכים. המדינה נימקה את בקשתה בקיומן של ראיות לכאורה כנגד העורר – בהודעות ובדו"חות השוטרים שרדפו אחריו ועצרו אותו, בראיות נסיבתיות נוספות המקשרות את כלי הרכב אל משפחתו של העורר, וכן בהודאתו של העורר עצמו שנהג ברכב. כמו כן, טענה המדינה, כי נוכח מסוכנותו של העורר, המתבטאת בנכונותו הבוטה לסכן חיי אדם רבים, תוך נהיגה פרועה ומבלי כל התחשבות בהוראות החוק וברשויות אכיפת החוק, יש להורות על מעצרו עד תום ההליכים נגדו. המדינה טענה כי לא ניתן להשיג את מטרות המעצר, במקרה זה, על ידי חלופת מעצר, וזאת בעקבות מסוכנותו של העורר, וזלזולו המוחלט בחוק ובנציגיו, המעידים על כך שלא ניתן יהיה לתת בו את האמון הדרוש לקיום חלופת מעצר.

מנגד, טען העורר לחולשת הראיות נגדו – תוך שהוא מציג גרסה לפיה לא הבין ששוטרים הם הרודפים אחריו, אלא סבר, בטעות, שמדובר ברכב השייך למשפחה עימה הייתה מצויה משפחתו שלו בסכסוך. לטענת העורר, כיוון שסבר שרכב השייך למשפחה היריבה רודף אחריו, נמלט מהמקום, מחשש לחייו. העורר מכחיש ששמע את כריזת השוטרים לפיה מדובר ברכב שמטרתי, או שראה את אורות המשטרה על גג הרכב. העורר טען שאילו ידע שמדובר ברכב משטרתי, היה עוצר, כיוון שלא היה לו דבר להסתיר מהמשטרה – הוא נהג ברכב ברישיון, לא ביצע כל עבירה, ולא נשא עימו כל חפץ שהיה בו כדי להפלילו. כמו כן, טען העורר למחדלים משטרתיים בפעולות המשטרה, תוך שהוא מפנה את תשומת הלב לכך שלא נגבו עדויותיהם של הילדים שנאלצו, לכאורה, לנוס מן הדרך כתוצאה מנהיגותו, ואף לא נרשמו מספרי כלי הרכב שנאלצו לסטות מן הכביש. לעניין זה, מדגיש העורר, כי מספר רכבו שלו דווקא נרשם בידי השוטרים, מה שמוכיח שהיו מסוגלים לרשום גם את מספרי הרכבים האחרים. לבסוף, טען העורר, כי מן העובדה שהנוסע שהיה עימו ברכב שוחרר, יש ללמוד כי גם אותו ניתן לשחרר לחלופת מעצר.

בהחלטתו מיום 6.8.2008, דחה בית המשפט המחוזי את טענותיו של העורר, וקיבל את בקשת המדינה להורות על מעצרו עד לתום ההליכים. בהחלטה זו, ציין בית המשפט, כי קיימות ראיות לכאורה כנגד העורר במידה המספיקה על מנת להורות על הארכת מעצרו, וכן כי הוכחה מסוכנותו, ובנסיבות העניין אין בחלופת המעצר שהוצעה כדי לאיין את המסוכנות. על החלטה זו הוגש הערר שלפניי.

3.בערר, חוזר העורר על עיקר טענותיו האמורות. לטענתו, אין ראיות לכאורה לכך שנהיגתו סיכנה חיי אדם – כיוון שלא נגבו הודעותיהם של אותם עוברי הדרך אשר נאלצו לכאורה להימלט מפני הרכב, וכן לא נרשמו מספריהם של כלי הרכב האחרים אותם סיכן לכאורה העורר. כמו כן, טען העורר כי בידי בני המשפחה היריבה, מהם חשש, נמצא רכב הזהה לרכב בו רדפו אחריו השוטרים, ועל כן סבר כי לא שוטרים הם הרודפים אחריו, וברח מחשש לחייו. בנוסף, חזר העורר על טענתו, לפיה, מששוחרר הנוסע שהיה עימו ברכב, מן הראוי לשחרר אף אותו ממעצר.

כנגד טענות אלה, טענה המדינה לפניי, כי העורר כבר נתקל בעבר ברכב משטרה מסוג זה שרדף אחריו באירוע נשוא כתב האישום, ועל כן ידע שמדובר ברכב משטרה, ושעל כל פנים, אין לקבל את גרסתו של העורר לפיה לא שמע את כריזת השוטרים ולא ראה את אורות המשטרה שהפעילו על גג הרכב. כמו כן, טענה המדינה כי כנגד הנוסע השני ברכב כלל לא הוגש כתב אישום, כיוון שלא הוא נהג ברכב, והעורר עצמו בהודעתו אמר כי ניסה למתן אותו, ועל כן לא היו נגדו ראיות לכאורה מספיקות ואין ללמוד משחרורו לעניין מעצרו של העורר.

4.דין הערר להידחות. לאחר שעיינתי בחומר הראיות, הגעתי למסקנה כי טענותיו של העורר בדבר חולשת הראיות בעניינו, בעקבות היעדר רישום מספרי כלי הרכב שנאלצו לפנות את הדרך בשל נהיגתו הפרועה, ובעקבות אי-גביית הודעותיהם של הילדים ששהו בסביבות הדרך, אין בהן כדי להמעיט ממשקלן הלכאורי של הראיות נגדו. דו"חות השוטרים על אודות האירוע, המספקים את עיקר המידע הרלוונטי והדרוש לצורך הוכחת האישומים שבכתב האישום, מהווים ראיות לכאורה במידה המספיקה על מנת להקים עילה למעצרו של העורר עד לתום ההליכים. בהתחשב בנסיבות האירוע, ובקצבן המהיר של ההתרחשויות, המידע שהובא בידי השוטרים הינו המידע העיקרי שנדרשו להשיג במסגרת תפקידם. באופן דומה, קשה לקבל את גרסתו של העורר, לפיה לא הבין שמדובר ברכב משטרה, וזאת על סמך הראיות המפורטות שהובאו לעניין זה בידי המדינה. מדו"חות המשטרה ומההודעות בתיק מצטיירת תמונה ברורה של האירוע שהתרחש, באופן המקים ראיות לכאורה כנגד העורר.

בגין מסוכנותו של העורר, הנלמדת מאופייו של האישום ומהעדויות נגדו, וכן מעברו הפלילי של העורר, הכולל הרשעות רבות בעבירות תעבורה ושתי הרשעות בעבירות רכב ורכוש, וכן בעבירות אלימות, קמה עילת מעצר המצדיקה מעצרו של העורר עד לתום ההליכים. התנהגותו של העורר באירוע נשוא כתב האישום ועברו מלמדים שלא ניתן להשיג את תכלית המעצר על דרך של חלופה.

נוכח כל האמור לעיל, הגעתי למסקנה כי ישנן ראיות לכאורה שיש בהן פוטנציאל להוכחת אשמתו של העורר באישומים כנגדו, כי קיימת עילת מעצר בגין מסוכנותו של העורר, וכן כי חלופת המעצר לא תשיג את מטרות המעצר. אשר על כן, הערר נדחה.