בש"פ 706/98 אשר אליאס נ. מדינת ישראל

1.נגד העורר הוגש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו כתב אישום (ת.פ. 3/98) בו מיוחסות לו, בחמישה אישומים: שתי פרשיות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות; שתי פרשיות של נסיון לקבל דבר במירמה בנסיבות מחמירות; ופרשיה אחת של קבלת דבר במירמה, שעניינה קבלת תעודת מעבר ישראלית ותעודת עולה על שם אחר על בסיס מסמכים אישיים מזויפים.

במסגרתן של שתי פרשיות המרמה הראשונות, התחזה העורר כבעלים של נכס מקרקעין לא לו; וקיבל משני גופים כלכליים סכום של כשני מליוני ש"ח כהלוואות, כשהנכס הנ"ל משמש "ערובה" להחזרתן. במסגרתן של שתי פרשיות המרמה האחרות, ניסה העורר להוציא בשיטה דומה שתי הלוואות נוספות מגופים כלכליים, בסכום כולל של כשלושה מליוני ש"ח. במסגרת הפרשיה החמישית קיבל העורר במרמה מעמד של עולה חדש בשם לא לו; וזכה בהטבות של עולה חדש עם כניסתו לארץ, באמצעות מסמכים שהשיג במרמה. העבירות נשוא הפרשיה החמישית נעברו בעקבות בריחתו של העורר מן הארץ לטורקיה, עם פתיחת החקירה המשטרתית; והן בוצעו על מנת לאפשר לו לחזור ארצה בזהות אחרת.

עם הגשת כתב האישום, נתבקשה החזקתו של העורר במעצר עד תום ההליכים במשפטו. בית המשפט נעתר לבקשה והורה בהתאם. מכאן הערר שבפני.

2.טענתו המרכזית של ב"כ העורר היא, ששגה בית המשפט המחוזי בקבעו: כי לנוכח הבריחה לחו"ל עם פתיחת החקירה, והדרך שבה חזר לארץ בזהות לא לו יש לראות את העורר כמי ש"מועד לכך שינסה פעם נוספת אותה דרך או משהו שונה כדי להימלט מ"אימת המשפט"; וכי בשל כך "אין מקום לאשר חלופת מעצר כלשהי".

לטענת ב"כ של העורר מרשו חזר לישראל בשל מצב בריאותה הקשה של אשתו; ואין מקום לחשש שמא יעזבנה כאן וינסה להימלט פעם נוספת.

לצידו של העורר מעורבים בפרשיות המרמה שניים נוספים. כפי שנטען בפני, השניים האחרים הם מתכנני המירמות והם שהשיגו - באמצעות קשרים אישיים שלהם - את ה"כלים והאמצעים" שהיו דרושים לביצוען. לשיטתו של ב"כ העורר, השניים האחרים אילצו את מרשו להיות ה"מרמה" כשהם נותרים עלומים מאחורי הקלעים. שניים אלה שוחררו בערובה, ולטענת ב"כ העורר יש בהחזקת שולחו במעצר כשהאחרים משוחררים משום אפליה פסולה.

מאידך גיסא, חזר ב"כ התביעה על הטיעון הבסיסי שהוצג בבקשה למעצר, לפיו מתחייב מעצרו של העורר לא רק בשל החשש שישבש את הליכי המשפט - כפי שקבע בית המשפט - אלא גם בשל ה"מסוכנות" של חזרה למעשי מרמה חמורים דוגמת אלה שבהם הוא מואשם.

3.כאמור, בית המשפט המחוזי לא מצא שעילת המסוכנות מחייבת מעצר דווקא, ובחן ענין זה על בסיס הסיכון של שיבוש הליכי המשפט; ואנכי לא מצאתי הצדקה להתערב בהחלטתו לנהוג כך. בנסיבות הענין, רשאי היה בית המשפט להניח כי החשש שהעורר יחזור לסורו אינו מבוסס במידה המצדיקה החזקה במעצר דווקא; להבדיל מן החשש של הימלטות מהדין, לו יש אחיזה בבריחתו של העורר לחו"ל עם הפתיחה בחקירה המשטרתית, ובקלות היחסית שבה חזר ארצה בזהות שאולה. עם זאת, לשיטתי, המקרה הוא גבולי ושחרורם בערובה של שני שותפיו של העורר מטה את הכף לזכותו.

במצב דברים זה, מן הראוי היה לנהוג עם העורר כעם מי שניתן להשיג את תכלית המעצר - קרי: קידום פני הסיכון שהעורר ימלט מאימת המשפט - על ידי קביעת תנאים מגבילים לשחרור בערובה. ב"כ העורר הצהיר כי מרשו יוכל לגייס בין בני משפחתו סכום של כ- 150,000 ש"ח במזומנים בנוסף להתחיבויות טובות של ערבים בסכומים שיראו מתאימים לבית המשפט; וניתן כמובן לאסור על יציאה מן הארץ, להורות על מעצר בית באחריותו של צד ג' ולהוסיף תנאים נוספים.

קביעת פרטי הערובה - לאמור: סכום ההפקדה במזומנים וסכומי ההתחיבויות של הערבים - והתנאים המגבילים האחרים, מצריכה קיום בירור מיוחד, שלצערי לא ניתן לקיימו בבית משפט זה.

לאור כל האמור לעיל, הנני מחליט לקבל את הערר ולהורות על שחרורו של העורר בערובה שפרטיה והמיגבלות שתלווינה אותה יקבעו בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, אליו מוחזר בזאת תיק המעצר להשלמת הדיון בו ברוח האמור לעיל.

המזכירות תעביר ההחלטה לאלתר למזכיר הראשי של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, אשר ידאג לקבוע מועד מוקדם ככל האפשר להשלמת הדיון בתיק המעצר, כמפורט לעיל.

העתק ההחלטה יועבר - אף הוא לאלתר - לב"כ הצדדים.