בש"פ 7065/07 אילן אוחיון נ. מדינת ישראל

1.

ערר זה הוגש מלכתחילה (ביום 20.8.07) על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כבוד השופטת ד"ר ד' אבניאלי), בה נדחה עררו של העורר נגד החלטת בית משפט השלום בבאר שבע, לפיו ייעצר העורר עד לקבלת תסקיר מעצר שיוכן בעניינו. לאחר שהוגש הערר, ונוכח עיצומי שרות המבחן, הובא עניינו של העורר בשנית בפני בית משפט השלום, וביום 22.8.07 החליט כבוד השופט נ' אבו-טהה לשחרר העורר לחלופת מעצר שהוצעה על ידו, מבלי לקבל תסקיר מעצר.

המדינה הגישה ערר על ההחלטה לבית המשפט המחוזי, וביום 24.8.07 קיבל בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת ו' מרוז) את הערר, ביטל החלטת השחרור בערובה, והורה כי העורר יישאר במעצר עד לקבלת תסקיר מעצר בעניינו.

בא כוח העורר ביקש בפתח הדיון, כי אדון בגדרו של ערר זה בהתפתחות הנוספת האמורה – לאמור, החלטות בית משפט השלום (מיום 22.8.07) ובית המשפט המחוזי (מיום 24.8.07), זאת על אף שהערר הוגש מלכתחילה נגד החלטת בית המשפט המחוזי מיום 18.8.07.

בא כוח המדינה השאיר בקשה זו לשיקול דעת בית המשפט – והחלטתי לדון בערר זה כמתייחס גם להחלטות הנוספות שניתנו לאחר הגשתו.

2.

העורר מואשם בכתב האישום שהוגש נגדו בארבע עבירות איומים. בתחילה איים על בת זוגו כי "אם תזמיני משטרה אני אחתוך לך את הפנים בסכינים יפניים", בהמשך שב על איומים אלה בפני השוטרים בתחנת המשטרה, שם הודיע בפניהם כי "אם ייעצר הוא ישחט את המתלוננת", ומשהחליט קצין משטרה לעוצרו שב ואיים בפניו כי"יגמור את בת הזוג שלו" וכן כי "יפוצץ את בת זוגו ויהרוג אותה על כך שנעצר".

בא כוח העורר לא חלק בהליכים הקודמים – ואינו חולק גם עתה – על קיום ראיות לכאורה להוכחת רצף האיומים הנ"ל. יתירה מזו, בתשובת העורר לכתב האישום בישיבת בית משפט השלום מיום 19.8.07, הודה למעשה העורר באיומים שהשמיע בנוכחות השוטרים וקצין המשטרה.

מסוכנותו של העורר כלפי בת זוגו מתבקשת מתוך תכיפות אותם האיומים ואי רתיעתו מהשמעתם בפני שוטרים וקצינים. עברו בפלילים של העורר מעצים מסוכנות זו. הוא הורשע בעשרות עבירות אלימות, סמים, שוד ורכוש, וריצה מספר תקופות מאסר.

לאחרונה נדון העורר, בפברואר 1998, לשבע שנות מאסר בגין עבירות רבות של שוד מזויין ואיומים. כמו כן, תלוי ועומד נגדו כתב אישום נוסף (בבית משפט השלום בראשון לציון) בעבירות של תקיפה הגורמת חבלה של ממש ואיומים שבוצעו על פי הנטען בינואר 2006 כלפי המתלוננת דנן.

3.

בהינתן כל אלה, אין לי אלא להצטרף לדברי כבוד השופטת ו' מרוז בהחלטתה נשוא ערר זה, כי:

"העולה מכל האמור לעיל הוא, כי אף אם יש לשקול את שחרורו של המשיב, הרי שיש לבחון את הדבר במשנה זהירות ולצעוד לקראת שחרור אפשרי בצעדים מדודים ... בודאי שאין לעשות כן טרם קבלת תסקיר מעצר".

אשר על כן – אני מחליט לדחות את הערר.