בש"פ 7069/06 עלאא רימאווי נ. מדינת ישראל

בכתב אישום שהוגש לבית המשפט המחוזי יוחסו לעורר עבירות של שוד בנסיבות מחמירות, חטיפה ותקיפה בנסיבות מחמירות. נטען, כי בתאריך 30.3.06 בשעת בוקר, תקפו העורר ואחרים סוכן של חברה להפצת סיגריות, ודחפו אותו לתא המטען של רכבו, הכו אותו ואיימו עליו, וזאת כדי לקבל את קוד האזעקה של הרכב. המתלונן עשה כמצוותם, אולם גם הצליח ללחוץ על לחצן המצוקה המצוי על גופו. לאחר זמן-מה כאשר דמם מנועו של הרכב, הוצא המתלונן על ידי בני החבורה כדי שישוב ויניע אותו, ואת ההזדמנות הזו הוא ניצל כדי לזעוק לעזרה. לשמע הצעקות נמלטו התוקפים מהמקום.

בית המשפט המחוזי, בפניו עתרה המשיבה למעצרו של העורר עד תום ההליכים, קבע כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת הנטען בכתב האישום, כפי שהוכח קיומה של עילת מעצר . עם זאת, הורה בית המשפט על הכנתו של תסקיר מעצר, ומשזה הוגש, נאמר בו כי מדובר באדם צעיר העובד לפרנסתו ולומד באוניברסיטה, המצוי במצוקה עקב מעצרו המתמשך. שרות המבחן התרשם כי הסכנה שהעורר ישוב ויהיה מעורב בפעילות עבריינית הינו נמוך, ועל כן הוצע להסתפק במעצר-בית בפקוחה של אמו ואחיו. כמו כן, המליץ השרות לחייב את העורר להימצא בפיקוחו כדי שתיבדק האפשרות למעורבות טיפולית.

בית המשפט המחוזי דחה את המלצתו של שרות המבחן, ומכאן הערר שבפני.

לא מצאתי כי בית משפט קמא נתפס לתוצאה שגויה. נהפוך הוא, לעורר מיוחס מעשה מופלג בחומרתו, כאשר החבורה עליה הוא נמנה תקפה את המתלונן, חטפה אותו ועמדה לשדוד את המכונית על תכולתה, ולולא תושייתו של המתלונן, אפשר שהיו משלימים את ביצוע זממם. זו התנהגות המעידה על העורר, כמו גם חבריו, כמי שנשקפת מהם סכנה מוחשית, וסבורני כי אין בחלופת המעצר כדי לאיין סכנה זו.