בש"פ 7076/08 נתנאל איבגי נ. מדינת ישראל

לפניי שני עררים על החלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופט ב' אזולאי ) מיום 30.7.2008, לפיה נעצרו העוררים עד תום ההליכים נגדם.

1.

נגד העוררים הוגש כתב אישום, בשני אישומים שונים, בגין שני מקרים של תקיפות אלימות. באישום הראשון, הואשם גל דינובצקי (להלן: העורר 1 ) יחד עם אלירן דהן (להלן: הנאשם הנוסף ) בעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק ) ותקיפה הגורמת חבלה של ממש בנסיבות מחמירות לפי סעיפים 380 ו-382(א) לחוק. על פי הנטען בכתב האישום, ביום 13.6.2008, ארבו העורר 1 והנאשם הנוסף לקטין א.פ., שבינו לבין חברתו של העורר 1 נתגלע ויכוח, ותקפו אותו במפתיע. העורר 1 והנאשם הנוסף תקפו את הקטין בידיהם ובאמצעות מקלות, רדפו אחריו כשניסה להימלט, וגרמו לו לשטף דם בעינו הימנית.

באישום השני, הואשם העורר 1, יחד עם נתנאל איבגי (להלן: העורר 2 ) ויחד עם הנאשם הנוסף, בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(1) לחוק, והעורר 1 הואשם גם בניסיון תקיפה לפי סעיפים 379 ו-25 לחוק ואיומים לפי סעיף 192 לחוק. על פי כתב האישום, כמה ימים לאחר התרחשות האירועים נשוא האישום הראשון, קבע העורר 1 מפגש עם חברתו של הקטין א.פ. על מנת ללבן את הסכסוך ביניהם. חברתו של א.פ. הגיעה למקום ברכבו של מוחמד הוארין (להלן: המתלונן ), שהסיע אותה. כאשר הבחין העורר 1 במתלונן היושב בתוך הרכב, יידה אבנים לעבר הרכב במטרה לפגוע בו, וכן ניסה לפגוע במתלונן בעזרת סכין שהיה ברשותו. המתלונן נסע מן המקום במהירות. בעקבות אירוע זה, איים העורר 1 על המתלונן בטלפון במספר הזדמנויות, באומרו: "אם אתה בא לאופקים אתה מת". ביום 26.6.2008, נודע לעוררים ולנאשם הנוסף כי המתלונן נמצא באופקים, בסמוך לביתו של סמי עבסי (להלן: סמי ). העוררים והנאשם הנוסף אחזו בידיהם לבנים, ויצאו לקראת המתלונן. כאשר הבחינו העוררים והנאשם הנוסף במתלונן, סמי, שאף הוא היה במקום, ניגש אל המתלונן, ואמר שלא יאפשר לאיש לתקוף אותו. המתלונן ניסה להסתתר מאחורי גבו של סמי, אולם העוררים והנאשם הנוסף זרקו לעברו לבנים, עד שנפגע בראשו ובגבו ונפל ארצה. גם לאחר שנפל, המשיכו העוררים והנאשם הנוסף לתקוף את המתלונן במכות לבנים בפניו, עד שנשברו שתיים משיניו, הוא נפצע בראשו ואיבד דם רב. כתוצאה ממעשים אלה, הועבר המתלונן לבית החולים סורוקה כשהוא מדמם דימום כבד בראשו, וסובל מפרכוסים ואיבוד הכרה. בבית החולים, הורדם המתלונן, הונשם ונותח.

2.

עם הגשת כתב האישום, ביקשה המדינה לעצור את העוררים ואת הנאשם הנוסף עד תום ההליכים. את בקשתה, נימקה המדינה בקיומן של ראיות לכאורה לביצוע העבירות המיוחסות לנאשמים – מכוח עדויות המתלונן, סמי, חברתו של הקטין א.פ. ואחרים, חלקם קטינים, שהיו במקום האירוע נשוא האישום השני. כמו כן, טענה המדינה, כי מעשיהם של הנאשמים מקימים חזקת מסוכנות בשל התנהגותם האלימה והאכזרית, וכי מהנסיבות עולה גם חשש ממשי לשיבוש הליכי משפט ולפגיעה בשלום הציבור. נוכח מסוכנות זו, טענה המדינה כי לא ניתן לקיים חלופות מעצר בעניינם של הנאשמים. מנגד, ביקשו העוררים שישקלו חלופות מעצר בעניינם, ואילו הנאשם הנוסף חלק על קיומן של ראיות לכאורה בעניינו. בהחלטתו מיום 30.7.2008 הורה בית המשפט על מעצרם של שני העוררים עד תום ההליכים. כמו כן, קבע בית המשפט, כי בעניינו של הנאשם הנוסף ראוי לשקול חלופת מעצר, בהתאם לתסקיר מעצר שיוגש לגביו. בית המשפט ציין בהחלטתו, בין השאר, כי מחומר הראיות לכאורה עולה האפשרות שמעורבותו של הנאשם הנוסף באישום השני הייתה פחותה ביחס לזו של העוררים, ועל כן ראוי לשקול חלופת מעצר בעניינו.

3.

בערר, טוענים העוררים כי ישנה חולשה בראיות לכאורה כנגדם. לטענת באי-כוחם, מתבטאת חולשה זו בכך שאמרות העדים אינן מצביעות באופן ברור מה היה חלקו של כל אחד מהנאשמים באירוע נשוא האישום השני בכתב האישום, ובכך שיש סתירות בין ההודעות השונות בעניין זה. כך, למשל, מצביעים העוררים על ההבדלים בין הודעתו של המתלונן במשטרה מיום 27.6.2008, בסמוך לאחר התקיפה, לבין הגרסאות שהציג בעימותים עם הנאשמים ביום ה-3.7.2008. בהודעתו מיום 27.6.2008, סיפר המתלונן כי העורר 2 הוא שפגע בו בגבו בלבנה, וגם בפנים ובשיניים. עוד סיפר אז המתלונן, שהנאשם הנוסף היה במקום, אך הוא אינו יודע לומר שהוכה על ידו. לעומת זאת, בעימותים שנערכו בין המתלונן לבין הנאשמים ביום 3.7.2008, אמר המתלונן שדווקא העורר 1 הוא שפגע בו בלבנה בראשו ובשיניו, וכן שהנאשם הנוסף הכה אותו בלבנה בראשו מאחור. העוררים טוענים שגרסה זו עומדת בסתירה גם להודעותיהם של עדים נוספים שהיו במקום – סמי וכן שני קטינים שהודעתם נגבתה ביום 1.7.2008 – שמסרו שהעוררים הכו את המתלונן בלבנים, ואילו הנאשם הנוסף רק נכח במקום יחד עימם. נוכח הסתירות הללו בין העדויות השונות על אודות המקרה, טוענים העוררים כי קיימת חולשה בראיות כנגדם, באופן שלא ניתן לקבוע, ולו לכאורה, מה חלקו של כל אחד מהם באירוע המתואר. על רקע זה, טוענים גם העוררים, כי מחלק מחומר הראיות לכאורה, כפי שהוצג לעיל, עולה כי לנאשם הנוסף היה תפקיד מרכזי בהתקפה על המתלונן – ועל כן, שגה בית המשפט קמא כאשר קבע בהחלטתו כי בעניינו של הנאשם הנוסף תישקל חלופת מעצר, בעוד שלא קבע כן לגבי העוררים.

עוד טוענים העוררים כי שגה בית המשפט קמא כשלא קיבל את המלצות שירות המבחן, ולא קבע חלופת מעצר בעניינם. בא-כוח העורר 1 טוען כי יש להתחשב בכך שזהו מעצרו הראשון של העורר 1 מאחורי סורג ובריח, וכן בעובדת קיומה של חלופת מעצר בבית אימו בבאר שבע, שהניחה את דעתו של שירות המבחן. בא-כוח העורר 2 מבקש להתחשב בגילו הצעיר של העורר 2 ובמחלת הוריו, וכן בהמלצת שירות המבחן לשחררו לחלופת מעצר בפיקוח אחותו. העוררים שניהם מדגישים בטיעוניהם, שנוכח חולשת הראיות נגדם, אך נחלשת ההצדקה להמשך מעצרם, וראוי לקבל בעניינם את המלצת שירות המבחן.

מנגד, טוענת המשיבה, כי צדק בית המשפט קמא בהחלטתו להורות על מעצר העוררים עד לתום ההליכים בעניינם, כי אין כל חולשה בראיות לכאורה כנגדם, וכי מעשיהם נשוא כתב האישום, כמו גם עברם, מעידים על מסוכנותם הגבוהה, ועל הצורך להותירם במעצר. בהקשר זה, גם טוענת המשיבה כי העוררים מטילים אימה על עדים לאירוע, באופן שעשוי לשבש את הליכי החקירה והמשפט, וגם עובדה זו מצטרפת להצדקת מעצרם.

5.

דין שני העררים להידחות. לאחר שעיינתי בחומר שלפניי, הגעתי למסקנה כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתם של העוררים, באופן המצדיק מעצרם עד לתום ההליכים. עיקר טענתם של העוררים נגע לסתירות בין אמרותיו השונות של המתלונן, ובינן לבין הודעותיהם של חלק מהעדים במשטרה. אלא, שהסתירות הללו, ככל שיוכח שהן אכן מתקיימות, אינן מהותיות לליבת האישום כנגד העוררים במידה העשויה להחליש את הראיות לכאורה כנגדם עד כדי כרסום בעילת המעצר. ראשית , הסתירות בין הגרסאות השונות ניתנות להסבר – בכך שמדובר באירוע מהיר, אלים ורב משתתפים, כאשר אין לצפות בהכרח שהמתלונן עצמו ידע לומר בבטחה מי הכה אותו ובאיזה שלב של האירוע, וכאשר אחת מהודעותיו נלקחה בסמוך מאוד לאחר שהתאושש מהמתקפה האכזרית, ומפגיעת הראש שנגרמה לו. שנית , ועיקר, הסתירות לכאורה בין הגרסאות השונות נוגעות בשאלה מי מהנאשמים הכה את העורר, ובאיזה מחלקי גופו – אך דומה כי אין חולק כלל על ליבת הראיות, לפיה הנאשמים כולם, בצוותא, התכנסו על מנת לתקוף את המתלונן, ואכן ביצעו, בחבורה, את תוכניתם זו. לדברים אלה נמצאו תימוכין רבים בחומר הראיות לכאורה, הם מגובים במספר עדויות של מי שהיו נוכחים במקום האירוע, ולא נסתרו באופן משכנע.

מעשיהם של העוררים, העולים מתוך הראיות לכאורה, מלמדים על מסוכנותם הגבוהה. בין אם היה זה העורר 1 שחבט בראשו של המתלונן באבן ושבר את שיניו ובין אם היה זה העורר 2 – דבר שייבדק, ללא ספק, בהליך לגופו – הרי שמחומר הראיות לכאורה ברור כי יש ראיות לכך שהעוררים יחדיו תקפו את המתלונן באלימות קשה ואכזרית, תוך שימוש בלבנים אותן הטיחו בו, וגרמו לו לחבלות קשות, עד כדי שנזקק לאשפוז רפואי; נגרם לו שבר דחוס פריאטלי משמאל עם דחיקה של עד 15 מ"מ וחשש לדימום, כשהשבר שוחזר בניתוח. התנהגותם של העוררים מלמדת על מסוכנותם, באופן המקים עילת מעצר. כמו כן, לעניין זה, נראית לי האבחנה שמצא בית המשפט קמא להבחין בין העוררים לבין הנאשם הנוסף – מכיוון שחלק משמעותי מהראיות לכאורה אכן מצביע על כך שאף שהנאשם הנוסף היה מעורב באירוע נשוא האישום השני, הרי שלא הפעיל אלימות בעצמו בסופו של דבר. מכל מקום, עניינו של הנאשם הנוסף אינו בפנינו, וכל אחד מהמעורבים בפרשה נושא בחלקו. לעומת זאת, כעולה מן הראיות לכאורה, העוררים פעלו באלימות קשה, שיש בה משום סכנה ברורה לביטחון הציבור. נוכח החשש הממשי העולה ממעשים אלה, לפיו אם ישוחררו העוררים ממעצר הם עשויים לפעול בשנית באלימות דומה, צדק בית המשפט קמא בקביעתו לפיה לא ניתן לקבל את המלצת שירות המבחן ולשחרר את העוררים לחלופת מעצר. מסקנה זו מתחזקת נוכח קיומו של עבר פלילי לכל אחד משני העוררים – לעורר 1 בעבירות של גניבה, איומים, תגרה במקום ציבורי, שוד מזוין, תקיפת אדם לשם שוד ועבירות סמים; ולעורר 2 בעבירות של גניבה מרכב, הפרת הוראה חוקית, החזקת סכין למטרה לא כשרה, הסגת גבול, חבלה, איומים ותקיפה.

בנסיבות העניין קמה, אפוא, עילת מעצר כנגד העוררים בשל מסוכנותם. בנסיבות אלה, בהתחשב בסוג העבירות, באלימות המיוחסת לעוררים ובעברם הפלילי, לא נמצאה חלופה אשר תוכל לאיין מסוכנות זו.

אשר על כן, העררים נדחים.