בש"פ 7082/06 פלוני נ. מדינת ישראל

1.נגד העורר הוגש כתב אישום (תפ"ח 5135/06), בבית המשפט המחוזי בחיפה, בו יוחסו לו מספר עבירות מין קשות: אינוס, מעשים מגונים ומעשי סדום. המעשים בוצעו על-פי הנטען באחייניתו של העורר (להלן- המתלוננת ) שעל כן כל העבירות שמדובר בהן הן בהגדרתן עבירות מין במשפחה. העבירות בוצעו בשנים 2005-2006, המתלוננת היא ילידת מאי 1994. אישום נוסף מייחס לעורר עבירה של מעשים מגונים שבוצעה בבת דודתו. ביחד עם כתב האישום הוגשה בקשה למעצר עד ההליכים. בהחלטה מנומקת ומפורטת הורה בית המשפט קמא, כבוד השופט ר' שפירא, על מעצרו של העורר ומכאן הערר שבפנינו.

2.בהודעת הערר, כמו גם בטיעונו בפנינו, תוקף הסנגור את שני נדבכי ההחלטה, קרי: התשתית הראייתית ועילת המעצר. באשר לתשתית הראייתית: טענתו של הסנגור היא כי הראיות הן גבוליות. הסנגור הגיש לבית משפט קמא (וצירף גם לטיעונו בפנינו), סיכום מפורט באשר לכל הבקיעים שקיימים לשיטתו בראיות התביעה, ומצביעים על גבוליות הראיות. הטיעון העיקרי בהקשר זה, עניינו בכך שלצד תלונתה נגד העורר, התלוננה המתלוננת גם נגד אדם נוסף בשם אידריס. נגד אידריס לא הוגש כתב אישום חרף התלונה ומכאן, לטענת הסנגור, שגם התביעה לא נתנה אמון בגרסת המתלוננת שאחרת חזקה עליה שהיתה מגישה כתב אישום גם נגדו. עובדה זו צריכה להשליך על מהימנותה של המתלוננת גם באשר לעורר. זאת, לצד סתירות, אי בהירויות וכיוצא בכך עליהן מצביע הסנגור בסיכומים שהוגשו. באשר לאישום השני: טענתו של העורר היא כי לעדותה של המתלוננת אין חיזוק. המתלוננת טענה כי היו אנשים נוספים, אלו נחקרו ולא תמכו בגרסתה.

3.באשר לנדבך השני – עילת המעצר: בא-כח העורר שם את הדגש על כך שעברו של העורר נקי, אין כל אינדיקציה שאם ישוחרר למעצר בית, יפר את תנאי המעצר ויבצע עבירות. היה על בית משפט קמא לקבל תסקיר מעצר ביחס לעורר, על-מנת להחליט האם יש מקום במקרה זה להורות על חלופת מעצר. בכך שנמנע מהפנייתו של העורר לקבלת תסקיר, שגה בית משפט קמא ובדרך עקיפה החזיר לתוקפה את עילת המעצר העצמאית של חומרת העבירה, שאיננה קיימת היום.

4.התביעה מפנה לחומר הראיות בתיק המצביע, לשיטתה, על כך שמדובר בתלונה מפורטת ומבוססת. המתלוננת מסרה תיאור אותנטי באשר למעשיו המיניים של העורר. מטבע הדברים, בהתחשב בגילה של המתלוננת וברקע הסוציו-אקונומי ממנו היא באה, לא ניתן לצפות ממנה כי גרסתה תהיה מושלמת וקוהרנטית לכל אורך הדרך וברור שתיתכנה סתירות או שינויים מסוימים בגרסה. אין בכך כדי לטשטש את התמונה העולה מדבריה. הממצאים הרפואיים תומכים בגרסתה של המתלוננת. המתלוננת נבדקה ונמצא כי יש קרעים בקרום הבתולים שלה. באשר לתלונה כנגד אידריס; המתלוננת מתחה קו ברור ומובהק בין המעשים אותם ייחסה לאידריס, לבין אלה אותם ייחסה לעורר. לאידריס ייחסה נגיעות במקומות אינטימיים בגופה מעל הבגדים וכן שיחות בעלות אופי מיני. לעורר לעומת זאת, ייחסה מעשי אינוס ומעשי סדום. התובעת הצביעה גם על ראיות "סביבתיות" התומכות בגרסתה של המתלוננת; המקום בו בוצעו המעשים (ביתה של המתלוננת) כאשר לכך מתקשרת העובדה שהעורר נהג לבוא לביתה (שהוא בית אחותו). האונס האחרון בוצע לטענת המתלוננת בחורשה; והיה מי שראה אותה יורדת ממכוניתו של העורר כשפניה אינם כתמול שלשום. מאז אותו "טיול" לחורשה, לא ביקר העורר בבית אחותו וגם בכך תמיכה מסוימת בגרסת המתלוננת.

5.באשר לאישום השני, לצד משמעותו העצמאית של אישום זה, יש לו חשיבות גם כראיית חיזוק לעניין האישום הראשון שהוא הכבד והמשמעותי מבין השניים. באשר לעילת המעצר, טוענת התביעה כי הקרבה המשפחתית ומעורבותם של בני המשפחה בפרשה מצביעה על כך כי אין מקום לחלופת מעצר בתיק הנוכחי. כרגע, המתלוננת הוצאה מביתה והועברה למקלט, עובדה זו בפני עצמה, מצביעה על הצורך במעצרו של העורר.

6.עיינתי בראיות שהומצאו לי על-ידי התביעה, כמו גם בסיכומיו המפורטים של הסנגור לענין הערכת ראיות אלה. לאחר שעשיתי זאת, דעתי היא כי לא נפלה טעות בהחלטתו של בית משפט קמא ויש להותיר אותה בעינה.

לענין התשתית הראייתית

7.עיון בהודעותיה השונות של המתלוננת, מגלה סיפור מעשה, בעל מאפיינים של אותנטיות. מדובר בגירסה מרובת פרטים שלכאורה מצביעה על כך שהדוברת חוותה את האירועים עליהם סיפרה. אין צורך לומר כי בשלב זה, בית המשפט איננו נכנס לשאלות מהימנות, שאלות אלה תבחנה בבוא זמנן, כחלק מן הדיון בתיק לגופו. רק במקרים חריגים, בהם הראיות על פניהן ועוד לפני שנבחנו בכור ההליך המשפטי, מעלות סימני שאלה מהותיים, יש מקום לקביעה כי חל כרסום במשקל הראיות לרבות ההשלכה המתבקשת לענין מעצר עד תום ההליכים (וראה לענין זה ב"ש 1110/83 סגל נ' מדינת ישראל , פ"ד לח(1)6, 10). אינני סבורה כי זהו המצב בתיק הנוכחי. המתלוננת ייחסה את עבירות המין הקשות, קרי: מעשי האינוס ומעשי הסדום לעורר, כאשר לאידריס ייחסה נגיעות באיברים אינטימיים ואמירות מיניות. הדיכוטומיה ברורה -וההבחנה שעשתה המתלוננת בין השניים, לענין אופי העבירות מצביעה לכאורה על כך, שלא נתחלפו לה היוצרות והיא יודעת לשייך כל עבירה, למי שביצע אותה בפועל. כל אותן השגות שהסנגור טרח ופירט באריכות רבה, מקומן בשלב הסיכומים במשפט, לאחר שבית המשפט ישמע את העדים ויוכל להעריך את משקל דבריהם. יש ממש בטיעוני התביעה שהראיות הסביבתיות תומכות בגרסת המתלוננת. כך באשר להיתכנות המעשים. הראיות מצביעות על כך שהשניים שהו יחדיו לבד, והיתה קיימת אפשרות לנעול את החדר בו שהו יחד וממילא אפשרות לביצוע המעשים מבלי שבני המשפחה האחרים יבחינו בדבר. כך גם באשר לאירוע החורשה. לכאורה יש ראיות לכך שהמתלוננת היתה במצב נפשי חריג סמוך לאחר מעשה, לנתון זה - משמעות ראייתית.

על פני הדברים, קיומה של מתלוננת נוספת (האישום השני), אף היא בת משפחה, מהווה חיזוק מסוים לגרסתה של המתלוננת.

אינני מקבלת את הטענה כי אי-הגשת כתב אישום בשלב זה כנגד אידריס מהווה הבעת אי אמון של התביעה בגרסת המתלוננת. הנימוקים שהעלתה התביעה לענין האבחנה בין השניים - מקובלים עלי.

סיכום הדברים מצביע על כך כי עוצמתן הלכאורית של הראיות די בה, שעל כן אין להתערב בהחלטת בית משפט קמא, אשר קבע כי יש תשתית ראייתית.

באשר לעילת המעצר

8.צדק בית משפט קמא כאשר לא ראה לנכון להזמין תסקיר מעצר חרף החובה המוטלת עליו מכח חוק לבדוק את האפשרות להסתפק בחלופת מעצר במקום מעצר מאחורי סורג ובריח. לצד חומרתן של העבירות המקימות חזקת מסוכנות סטטוטורית, קיימות במקרה זה הנסיבות הספציפיות המצביעות על כך כי חלופת מעצר אינה יכולה לעמוד על הפרק, שעל כן אין גם טעם בהזמנת תסקיר (ראה בש"פ 1092/05 תראבין נ' מדינת ישראל , תק-על 2005(1) 2360, בעמוד 2362).

מדובר כאמור בשתי מתלוננות, ונתון זה מצביע על מסוכנות ככלל בתחום עבירות המין, ולא רק כלפי המתלוננת באישום הראשון. ועוד: בהתחשב בכך שמדובר בבני משפחה ובכפר קטן, רק הימצאותו של העורר מאחורי סורג ובריח באופן שלא תינתן גישה חופשית אליו- תאפשר העדתה של הקטינה (שאותה התירה חוקרת הילדים) מבלי שתהיה חשופה לניסיון להשפיע עליה.

בית משפט קמא הצביע על האפשרות לפנות בבקשה לעיון חוזר לאחר העדתה של הקטינה ואין לי אלא להצטרף לדברים.

הערר נדחה.