בש"פ 7091/08 שון בן דוד נ. מדינת ישראל

לפניי ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופט ע' מודריק ) בב"ש 91572/08 מיום 6.8.2008, בה דחה בית המשפט את בקשתו של העורר לעיון חוזר בתנאי מעצר הבית שנקבעו לו.

1.

נגד העורר, ונגד שניים נוספים, הוגש כתב אישום לבית המשפט המחוזי בתל אביבי-יפו. על פי הנטען בכתב האישום, היה העורר חלק מקשר לייבא לארץ סם מסוכן מסוג קוקאין מאקוודור על מנת למוכרו בארץ. מי שהיה היוזם והמתכנן של המעשים נשוא כתב האישום היה לירן קולוש (להלן: לירן ), הנאשם הראשון בכתב האישום. לירן הינו בן דודו של העורר, שהוא הנאשם השני בכתב האישום. לירן, ששהה בכלא "אשל" באותה תקופה, פרסם, בעצמו או באמצעות מי מטעמו, מודעות דרושים בעיתונות, לעבודה המשלבת נסיעות לחו"ל. בעקבות פרסום מודעות אלה, נוצר קשר בין לירן לבין מירב צרור (להלן: מירב ) ומורן איתן (להלן: מורן ), שקיבלו על עצמן לנסוע לאקוודור ולהביא משם את הסם לארץ. כן סוכם, שמירב ומורן תקבלנה תמורת כך סכום של 7,000 דולר. במהלך התקופה האמורה, שוחח העורר עם מירב ומורן בטלפון, בשמו של לירן, על מנת לתאם עימן את פרטי הנסיעה ועסקת הייבוא. ביום 28.10.2007, או בסמוך לכך, העביר העורר למירב ומורן את הסכומים שסוכמו בינן לבין לירן כתשלום בגין חלקן בעסקה. כמו כן, העביר העורר למירב כרטיס טלפון, על מנת לאפשר התקשרות עימה בעת שהותה בחו"ל. לאחר שמירב ומורן יצאו לאקוודור, העביר אליהן העורר, ביום 6.11.2007, סכום כסף נוסף, בסך 750 דולר, לשם המשך ביצוע התכנית. מירב ומורן רכשו באקוודור את הסם, כמתוכנן, אך נתפסו על ידי המשטרה בחזרתן ארצה. הנאשם השלישי בכתב האישום, שאמור היה לקבל את הסם ממירב וממורן לאחר חזרתן ארצה, נתפס אף הוא תוך ניסיונותיו להשיג מהן את הסם.

בעקבות חלקו בפרשה, הואשם העורר בהליך שלפניי בכתב האישום בעבירות של סיוע לייבוא סם מסוכן וסיוע לסחר בסם מסוכן לפי סעיפים 13, 19א לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973 וסעיף 31 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ), וכן בעבירה של קשירת קשר לביצוע פשע לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין.

2.

לפני הגשת כתב האישום, ביום 14.11.2007, נעצר העורר לצורך חקירתו. ביום 11.12.2007, לאחר הגשת כתב האישום וקבלת תסקיר מעצר בעניינו של העורר, שוחרר העורר למעצר בית מלא באיזוק אלקטרוני בבית אימו. ביום 15.4.2008 הופנה העורר אל שירות המבחן לשם עריכת תסקיר משלים ובחינת האפשרות של הקלות בתנאי המעצר, ובכללן יציאה לעבודה. לאחר מכן, נדחה הדיון בעניינו של העורר מעת לעת, עקב עיצומים בשירות המבחן. לבסוף, ביום 17.6.2008, קבע בית המשפט, ללא שהוגש תסקיר על ידי שירות המבחן, כי יש לאפשר לעורר יציאה להתאווררות בימים ב' עד ה' בין השעות 17:00 ל-20:00, וכן לאפשר לו להציע מעסיק שיקבל אותו לעבודה. בעקבות כך, ביום 2.7.2008, קבע בית המשפט כי יש לאפשר לעורר לצאת לעבודה בליווי, במקום עבודה שנקבע לשם כך ושבו יעבוד העורר תחת פיקוח.

ביום 6.8.2008, נדחתה בקשתו של העורר לעיון חוזר בתנאי מעצרו, בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופט מודריק ). בבקשה, ביקש העורר לשחררו ממעצר הבית בו הוא נתון, על מנת שיוכל לעבוד, ואף להתגייס לצבא. בא-כוחו של העורר פרט, כי אמנם הותר כבר לעורר לצאת לעבודה בליווי – אלא שהיתר זה לא נתממש בפועל, בגלל סירובה של אימו של העורר ללוותו לעבודה. בהחלטתו לדחות את הבקשה, ציין בית המשפט המחוזי, כי מאז קביעת הסדרי המעצר בעניינו של העורר לא חל כל שינוי נסיבות מהותי, שיש בו כדי להצדיק שינוי בתנאי מעצרו. על החלטה זו הוגש הערר שלפניי.

3.בערר, טוען העורר כי נוכח העובדה שהוא שוהה במעצר בית כבר למעלה מ-8 חודשים, ועד שצפוי להתחיל ההליך בעניינו יספיק לשהות במעצר בית תקופה ארוכה, ונוכח המלצת שירות המבחן, לפיה ראוי לאפשר לו לשקם את חייו מהר ככל הניתן, מבקש הוא לבטל את מעצר הבית, על מנת לאפשר לו לצאת לעבודה ללא פיקוח או ליווי. לטענת העורר, בתנאים שנקבעו על ידי בית המשפט קמא, אין לו אפשרות בפועל לנצל את ההיתר שניתן לו ליציאה לעבודה בליווי – משום שאימו, המפקחת עליו, מסרבת ללוותו. העורר מתאר סיטואציה מתוחה שנוצרה בעקבות מעצר הבית הממושך, במסגרתה לא מאפשרת לו האם לצאת מן הבית, ואף היא אינה יוצאת לעבודה, בין השאר בשל הפיקוח עליו, עדי כדי היווצרות של שהיה כפויה וממושכת יחד, באופן שאינו מטיב עם מערכת היחסים בין האם לבנה. על פי תסקיר המבחן, האם מהווה דמות אחראית ורצינית בחייו של העורר. האם מבינה את חומרת המעשים בהם הואשם העורר ואת החובות הכרוכים בפיקוח עליו, וכן מגלה דאגה כנה לעתידו ורצון עז לסייע לו בתהליך שיקומו. אלא, שמתסקיר המבחן עולה גם כי התנהגות האם כלפיו מתאפיינת גם בנטייה חזקה לגוננות יתר. נראה שנוכח האירועים התגברה נטייה זו, וכעת, יחד עם מעצר הבית, נוצר לדעת שירות המבחן מצב של מתיחות רבה, כאשר העורר מסתגר בחדרו על מנת שלא לפגוש את אמו. בא-כוח העורר מדגיש את המלצת שירות המבחן לשחררו ממעצר מהר ככל הניתן, על מנת שיוכל להשתלב במסגרות של לימודים או עבודה, שיסייעו לו לחזור למסלול חיים נורמטיבי. בנוסף, טוען העורר, כי גם לעובדה שלא הפר במאום את תנאי מעצרו עד עתה, יש לייחס משקל לטובת הקלה בתנאי מעצרו, ושחרורו מפיקוח וליווי.

מנגד, טוענת המדינה, כי אין לאפשר לעורר יציאה לעבודה ללא ליווי או פיקוח, אלא על העורר להציע חלופת ליווי אחרת – במסגרתה יהיה מי שילווה אותו לעבודה, כנדרש על פי החלטת בית המשפט קמא.

4.

לאחר שעיינתי בחומר שלפניי, הגעתי למסקנה כי בנסיבות יוצאות הדופן של העורר, יש לאפשר לעורר לצאת לעבוד בשעות היום, על מנת להקנות לו את ההזדמנות להשתלב במסלול חיים נורמטיבי. טענת המדינה, לפיה, בהיעדר הסכמתה של אימו, על העורר להציע מלווה אחר שילווה אותו לעבודה, מעלה קושי רב. בנסיבות חייו של העורר, כאשר נראה שאין מי שיוכל ליטול על עצמו תפקיד זה, ברור שהדרישה לליווי מביאה בפועל למצב בו אין העורר מסוגל לצאת לעבודה. המסקנה שיש לאפשר לעורר יציאה לעבודה מתחזקת נוכח המלצת שירות המבחן, המדגישה את החשיבות בשיקומו של העורר במסגרת השתלבות במסלול חיים נורמטיבי, שלא יתאפשר תוך המשך מעצרו של העורר כפי שזה נקבע עד למועד זה. העורר הינו אדם צעיר, שהסתבכותו בפלילים הינה, אמנם, חמורה, אך לכאורה על פי חומר הראיות אירעה בעקבות היגררותו של העורר אחרי בן דודו המבוגר ממנו בשנים רבות, בו ראה מעין דמות אב. כמו כן, על פי תסקיר שירות המבחן, פועל העורר על מנת לשקם עצמו ולהתגבר על המצוקה אליה נקלע בעקבות הפרשה בה היה מעורב.

יוער, כי אין לקבל במלואה גם את טענת העורר, לפיה יש לבטל את מעצר הבית כליל. אין להקל ראש בחומרת מעשיו של העורר, ובמסוכנותו נוכח המעשים שהיה מעורב בהם. אף אם העורר לא היה מי שיזם את המעשים נשוא כתב האישום, הרי שגם העובדה שהיה נוח להיגרר למעשים מעין אלה עשויה להעיד על מסוכנותו, ושירות המבחן אף עמד על כך בתסקירו. על כן, אין לשחרר את העורר ממעצר ופיקוח באופן מוחלט, אלא רק במידה הדרושה על מנת לאפשר לו לסגל דפוסי התנהגות יציבים יותר, שיש לקוות שיסייעו לו להימנע מהשפעה שלילית דומה בעתיד.

לפיכך, ראיתי לקבוע כי העורר יוכל לצאת לעבודה בשעות היום אף ללא ליווי, וימשיך לשהות במעצר בית בפיקוח אימו בין השעות 20:00 לשעה 07:00 בבוקר.

העורר יהיה נתון בפיקוח של שירות המבחן למשך חצי שנה. כל יתר תנאי הערובה שנקבעו בהחלטותיו של השופט נויטל מיום 11.12.2007 ומיום 2.7.2008, יעמדו בעינם.