בש"פ 710/04 צחי קצב נ. מדינת ישראל

בפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב מיום 12.1.04, בה הורה על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.

1.ביום 31.12.03 הוגש כנגד העורר כתב אישום המייחס לו עבירות של איומים, כליאת שווא, הדחה בחקירה, תקיפה והיזק בזדון לרכוש. כתב האישום כולל שלושה אישומים המתארים מסכת אירועים אלימים מצד העורר כלפי חברתו, לה אמור היה להינשא (להלן: המתלוננת ). על פי הנטען באישום הראשון, בליל ה- 15.11.03, לאחר שהמתלוננת הודיעה לעורר כי בכוונתה לבטל את חתונתם, כלא אותה העורר בחדרו, איים לשרוף אותה, משך אותה בידה בניגוד לרצונה, ואף הניע אותה לחזור בה מתלונה שהגישה נגדו בהתקשרה למשטרה, תוך כדי אותו אירוע. עוד נטען בכתב האישום, כי לאחר שהמתלוננת הצליחה להיחלץ מהחדר בו נכלאה ולאחר שהזעיקה את הוריה, אשר הגיעו לביתו של העורר, איים עליה העורר באמצעות סכין, ואף ניקב שניים מגלגלי הרכב השייך להוריה. על פי הנטען באישום השני, התקשר העורר למחרת היום אל המתלוננת ואיים עליה באמרו כי 'מה שעשיתי לאבא שלך זה לא כלום, אני אשלח אנשים מהעולם התחתון ואחסל את כל המשפחה שלך, וכשבוע לאחר האירועים המתוארים באישום הראשון ובאישום השני הוסיף העורר ואיים על המתלוננת בכך שאמר לה 'תזהרי לעשות טעויות, יש לי נשק אני ארצח אותך', כמפורט באישום השלישי.

2.עם הגשת כתב האישום הגישה המשיבה בקשה לבית המשפט השלום בראשון לציון למעצרו של העורר עד לתום ההליכים. ביום 21/1/04 הורה בית משפט השלום בראשון לציון (כבוד השופטת בן שלמה) על שחרורו של העורר ממעצר בתנאים של "מעצר בית" מלא, בבית אחיו שבקריית אונו.

בהחלטתו נסמך בית משפט השלום על תסקיר מבחן שהוגש בעניינו של העורר, בו הומלץ על חלופת המעצר האמורה, ואף צוין כי זו הוכחה בעבר כיעילה.

על החלטה זו הגישה המשיבה ערר לבית המשפט המחוזי בתל-אביב (כבוד השופט ח' כבוב), וזה הורה על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו. בהחלטתו, קבע בית המשפט המחוזי כי אופיים של המעשים המיוחסים לעורר וחומרתם, מלמדים כי נשקפת ממנו סכנה למתלוננת, המצדיקה את מעצרו. בהקשר זה ציין בית המשפט המחוזי את איומי הסכין וניקוב הצמיגים המיוחסים לעורר, את איומיו לשרוף את עצמו ואת המתלוננת ואת הרשעתו הקודמת בעבירה של הצתה. בית המשפט המחוזי סבר כי מסכת האירועים המתוארת בכתב האישום, יש בה כדי ללמד שמעשיו של העורר אינם בבחינת אובדן עשתונות רגעי, וכי הסכנה הנשקפת למתלוננת מידיו, הינה, לכאורה, ממשית ומוחשית. לבסוף ציין בית המשפט המחוזי כי אף שירות המבחן אשר המליץ, על חלופת המעצר, הדגיש כי אין ביכולתו להעריך את רמת המסוכנות הנשקפת מהעורר, לאור אישיותו הבעייתית. נוכח כל הטעמים הללו, הורה בית המשפט המחוזי, כאמור, על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

3.על החלטה זו הוגש הערר שבפניי. העורר מודה כי קיימות ראיות לכאורה בעניינו, אך לטענתו שגה בית המשפט המחוזי בכך ששלל את חלופת המעצר עליה הורה בית משפט השלום, בלא שנימק זאת. לטענת העורר, היה על בית המשפט לתת משקל להמלצה שבתסקיר שירות המבחן שהוגש בעניינו ולפיה חלופת המעצר עשויה להפחית את רמת הסיכון הנשקפת ממנו, לכאורה. עוד מפנה העורר לקביעה הכלולה בתסקיר ולפיה אין הוא מחזיק בנורמות עברייניות, וכן הוא מצביע על כך שבמהלך ששת השבועות שחלפו מאז התרחשו, לכאורה, האירועים נשוא כתב האישום ועד שנעצר, היה הוא חופשי, ולמרות זאת לא ניסה לאיים על המתלוננת או לפגוע בה. על כן, מבקש העורר להשיב על כנה את החלטתו של בית משפט השלום ולהורות על שחרורו בתנאים של "מעצר בית" מלא, בבית אחיו.

4.לא מצאתי מקום להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי בעניין מעצרו של העורר עד תום ההליכים. במקרה שלפנינו קמות ועומדות נגד העורר שתי עילות מעצר: האחת נובעת ממסוכנותו, נוכח אירועים חוזרים ונשנים של אלימות כלפי המתלוננת שהגיעו עד כדי איום בהצתה וברצח, ומסוכנות זו מתעצמת נוכח העובדה שהעורר הורשע בעבר בעבירה של הצתה. עילת המעצר הנוספת ענינה בחשש להמלטות מאימת הדין, וזאת נוכח העובדה שבמשך כחודש וחצי נמלט העורר והסתתר, אף כי נדרש לחקירה בגין האירועים המתוארים בכתב האישום. על פי דו"ח הפעולה מיום 30.12.03 התאפשר מעצרו רק לאחר שנתקבל במשטרה מידע כי העורר הגיע לבית הוריו וגם אז נדרשו פעולות משטרתיות לתפיסתו, משום שביקש להימלט דרך החלון.

בהתחשב בכל האמור לעיל, נראה כי חלופת המעצר המוצעת אין בה כדי להשיג את מטרת המעצר ולא למותר לציין כי בניגוד לעמדת העותר רחוק תסקיר שירות המבחן מלהיות חד- משמעי בעניין זה, נוכח חוסר היכולת להעריך את מסוכנותו.

הערר נדחה.