בש"פ 7105/01 יהושוע בן מיור נ. מדינת ישראל

1.לפני ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט ע' קמא) מיום 29/7/01 בה הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

נגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו שמונה אישומים בעבירות של קבלת דבר במרמה וזיוף בנסיבות מחמירות, שיבוש מהלכי משפט וסחיטה באיומים. עיקרן של העבירות במעשי הונאה וזיוף שנעשו במטרה לקבל סחורות מספקים בלא לשלם את תמורתן וכן במעשי מרמה אחרים בהיקף כספי גדול.

ביום 6/10/00 שחרר בית המשפט המחוזי את העורר בחלופת מעצר בתנאי מעצר בית, ומאז ועד היום התנהלו הליכים רבים הן ביוזמת המדינה, בנסיונה להביא למעצרו, והן ביוזמת העורר במאמציו להקל על תנאי מעצר הבית ולשנותם. ואכן, מיקום מעצר הבית שונה על ידי בתי המשפט מספר פעמים, בין היתר, גם עקב אי נכונות שניים מן האחראים לפיקוח על העורר להמשיך ולשאת באחריות על מילוי תנאי השחרור על ידו.

ביום 26/7/01 הגישה המדינה בקשה למעצר עד תום ההליכים של העורר בטענה כי הוא מפר את תנאי מעצר הבית בכך שלא נמצא בבית אחיו ביום 24/7/01 משעות הבוקר ועד שעות לפנות ערב. העורר טען בתגובה לכך כי לא חש בטוב והלך לבית החולים לצורך בדיקות. בית משפט קמא לא קיבל את הסברו וקבע כי אין לתת בו אימון כי יקיים את תנאי מעצר הבית, והורה על מעצרו עד תום ההליכים לאחר שקבע:

"אכן, יש לבחון את מטרת היציאה של מי שנקבעה לגביו חלופת מעצר - במעצר בית מלא או חלקי. בענייננו אין מדובר במקרה חד פעמי אלא בשיטה של יציאות מחוץ למקום מעצר הבית, כאשר מקום המעצר משתנה חדשים לבקרים. בפעם הקודמת אף חולטה מחצית הערבות שניתנה בשל הפרת תנאי מעצר הבית על ידי המשיב...."

על החלטה זו נסב הערר שלפני.

2.אינני רואה מקום להתערב בהחלטת בית משפט קמא. העורר מואשם בסדרת עבירות רכוש חמורות. מסוכנותו לציבור עולה מעצם טיבן של עבירות אלה. בתי המשפט גילו בעבר אורך רוח מיוחד, בנותנם לעורר הזדמנות לעמוד בנסיון של חלופת מעצר בכפוף לתנאים, אולם תנאים אלה לא כובדו על ידו לאורך כל הקו, והוא חזר והפר את תנאי מעצר הבית בכך שעזב את הבית בלא קבלת אישור לכך. מציאות זו מצאה את ביטוייה בהחלטות בתי משפט לדרגותיהם השונות. לא מפליא הדבר כי האחראים לפיקוח על העורר במקומות שונים אליהם הועבר למעצר בית הודיעו על סירובם להמשיך ולשאת באחריות להתנהגותו, ומצטייר רושם ברור של אדם שאינו מודע לחובתו לשמור על החוק ולקיים את צווי בית המשפט ומפר באורח שיטתי ובוטה את תנאי השחרור שהוטלו עליו.

בנסיבות אלה, צדק בית המשפט קמא בהחליטו כי התנהגות העורר מעידה על עצמה כי אין הוא ראוי לאימון, וכל הנסיונות שנעשו על מנת לאפשר את שהותו מחוץ למסגרת מעצר עלו בתוהו. לא נותרה, איפוא, ברירה אלא להחזיקו במעצר על מנת להבטיח את שלום הציבור, ואת תקינות ההליך השיפוטי בעניינו.

לעורר בעיות רפואיות שעל רשויות בית המעצר להיות ערים להן ועליהן לספק לו את המסגרת הטיפולית המתאימה הנדרשת לצורך שמירה על שלומו ורווחתו.

הערר נדחה.