בש"פ 7108/98 ברוך מירזקנדוב נ. מדינת ישראל

זהו ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב (כבוד השופט עמיחי דוויק) לעצור את המשיב עד תום ההליכים שהוגשו נגדו בת.פ.ח. 4127/98. בכתב אישום שבתיק האמור מיוחסות למבקש עבירות של אלימות בתוך המשפחה, בין כל זאת גם תקיפה, גם אינוס וגם מעשה סדום בזוגתו, שהיא פורמלית גרושתו, אך אין מחלוקת שהזוג חי יחד חרף הגירושין.

השופט הנכבד בבית משפט קמא כתב החלטה מנומקת. כאשר ציוה על המעצר הוא סקר את הראיות, וניכר מתוך ההחלטה, שהוא עיין בהן. כמובן שמדובר בראיות לכאורה בלבד.

הסניגור המלומד טוען כי נפלה טעות מלפני בית משפט קמא בכך שהניח בהחלטתו, שגירסת המתלוננת נתמכת בעדות הוריה ואחיה, בעוד שהמתלוננת עצמה אומרת שהיא לא סיפרה לבני משפחתה על מה שקורה לה בביתה, עד לאירוע האחרון שגרם לבריחתה מהבית.

לדעת הסניגור השופט טעה כאשר ייחס דברים שהאם שמעה מפי המתלוננת לאחר האירוע האחרון כאילו שמעה אותם במשך הזמן.

יהא הדבר אשר יהא לגבי אילוצה של האם די לקרוא את עדותו המזעזעת

של הבן (בן 15) כדי למצוא תימוכין לגירסת המתלוננת. עלינו לזכור שאין מחלוקת, לפחות לגבי האירוע האחרון.

הסניגור מצביע על כך, שעדותה של המתלוננת לגבי האירועים שקדמו, לפי טענתה, לאירוע האחרון, עדות כבושה היא. אף כי המבקש אינו מכחיש שפה ושם היו אירועים אלימים, טענתו היא שיש גוזמא רבה בתלונה. הסניגור סבור, שאילו היו הדברים כצעקתא, רשויות הרווחה, אשר מטפלות במתלוננת, היו מטפלים בזה, והיא גם לא היתה כובשת את עדותה זמן כה רב.

לאור האמור בסעיף 21(1)(ג)(5) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו1996- קמה לפני המבקש חזקה בדבר עילת המעצר ואני בשום אופן לא רואה שהוא הצליח לסתור אותה. נדמה לי שאפילו הסניגור לא טוען כך. הנאשם טוען שקיימת אפשרות לחלופת מעצר יעילה.

אינני חושב שבמקרים של אלימות במשפחה אפשר להסתפק בחלופות מעצר מהסוג הזה, מה גם שמדובר באדם שפועל תחת השפעת משקאות משכרים, ואין לנו אפשרות להבטיח שלא תהיה לו גישה לטיפה המרה אם ישוחרר.

אינני רואה שהשופט הנכבד בבית משפט קמא טעה במשהו בהחלטתו.

התוצאה היא שהערר נדחה.