בש"פ 7136/98 אגבריה ודיע,עו"ד נ. מדינת ישראל

זהו ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב (כב' השופט עמיחי דוויק) אשר דחה ערר של העורר על החלטת בית משפט השלום לתעבורה בתל-אביב אשר דחה את בקשתו של העורר לבטל צו פסילת רשיון הנהיגה של העורר, פסילה מנהלית ל60- יום.

העורר נהג את מכוניתו ב- 26.9.98 בשעה 01:30 בכביש מס' 4 מכיוון דרום לצפון ובאזור מחלף מורשה בעודו עולה על הכביש המוביל לכביש מס' 5 היה מעורב בתאונה עצמית, אשר נגרמה כנראה עקב נסיעה במהירות מופרזת.

רכבו נתקל במעקה הבטיחות שמימין לכביש והמכונית ניזוקה. קצין משטרה פסל את רשיון הנהיגה של המבקש פסילה מנהלית ל60- יום, ביום 27.9.98.

העורר ערער על צו זה לבית משפט השלום לתעבורה אשר דחה את הערעור בהחלטה מנומקת, העורר שב וערער לבית המשפט המחוזי אשר אף הוא דחה את הערעור ביום 5.11.98.

בפי העורר שלש טענות.

א.לא נתנה לו זכות שימוע, זכות המעוגנת בחוק עצמו.

ב.לגופו של עניין לא היתה הצדקה לשלילת רשיונו, שכן אין סיבה לחשוב שנהיגתו מסכנת את הצבור ועדין גם אין זה ידוע באם יגישו נגדו כתב אישום ובמה נאשם.

ג.העורר עורך דין הגר באום-אל-פחם ואילו משרדו בחדרה, ושלילת הרשיון ממנו פוגעת קשה בפרנסתו.

אשר לטענה הראשונה, מתברר שהעורר זומן לצורך שימוע ליום 27.9.98 בשעה 08:30 לתחנת המשטרה ביפו, העורר הודיע כי לא יוכל להתפנות באותה שעה כי עליו להופיע באותו זמן בבית משפט השלום בחדרה. הוא קבל הסכמה טלפונית מטעם מישהו בתחנת המשטרה לבוא בשעה 12:00. הוא לא הצליח להגיע בשעה 12:00. כאשר הגיע בשעה 12:30 הצו כבר היא חתום. הוא מודה שקצין המשטרה שמע את טענותיו לפני שמסר לו את הצו אך לדעתו, הצו לוקה בפסול כי הוא נחתם לפני שהיתה לעורר הזדמנות לומר את דברו.

נראה לי שהטענה בטעות יסודה. התעודה היתה אמנם חתומה כאשר העותר הופיע באיחור של חצי שעה לשימוע, וכשהקצין חתם עליה היה רשאי לעשות כן לפי הוראות סעיף 47(ו) לפקודת התעבורה. אולם כשהופיע העורר, הקצין שמע אותו ואין שום סיבה להניח שלא היה מבטל את המסמך אם דברי העורר היו משכנעים אותו, אלא שהדברים כנראה לא שכנעו אותו ולכן מסר את המסמך . בכל אופן לעורר היתה הזדמנות לטעון את טענותיו בשלוש ערכאות והוא עשה כן ולגופו של עניין אין בטענות נימוק שבגללו היה קצין המשטרה צריך להימנע מלהפעיל את סמכותו לשלילת הרשיון.

אשר לטענה השניה טוען העורר כי העובדה שקרתה תאונה אינה מוכיחה שנהיגתו מסוכנת. לדעתו טעה בית משפט השלום ובעקבותיו בית המשפט המחוזי בשתיים.

א.נטען כאילו היה תמרור שהגביל את התנועה ל50- קמ"ש במקום ואין תמרור כזה.

ב.נטען שעברו התעבורתי של המערער מצביע על נהיגה מסוכנת. לטענתו אין בעברו התעבורתי אלא ארבע עבירות מהירות, אחת לכל שנה שהוא מחזיק ברשיון. רק שלש מהן במהירות כה מופרזת שחייבו בהגשת כתב אישום ואילו אחת מהן ברירת קנס.

אני סבור שתאונה כפי שקרתה למערער לכאורה מעידה על נהיגה באי זהירות. אני גם סבור שארבע עבירות של מהירות מופרזת מצביעות על כך שהנהג לא מקפיד על עניין המהירות, אנו סובלים מתופעה של זלזול בחוקי התעבורה ותקנותיה, וכתוצאה מכך מריבוי תאונות דרכים. אם הרשות החליטה לנקוט ביד קשה נגד עבריני תנועה המעורבים בתאונות יש לברך על כך.

אשר לנימוק השלישי. אין ספק ששלילת הרשיון מכבידה על המערער, כפי שהיא מכבידה על כל נהג. יחד עם זאת מקצוע עריכת דין אינו מקצוע המותנה בנהיגה. בתקופת השלילה יצטרך העורר לפתור את בעיית התנועה כפי שפותרים אותה אנשים שאין להם רשיון נהיגה.

הערעור נדחה. עותק ההחלטה ישלח למערער, לפי בקשתו בפקסימיליה 06-6330494.