בש"פ 7138/02 נעים צנירו נ. מדינת ישראל

העורר מואשם לפני בית המשפט המחוזי בגרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות ובהחזקת סכין. לבקשת המאשימה הורה בית המשפט המחוזי על מעצרו של העורר עד לתום בירור משפטו. עיקר טענת הסניגור, בעררו על צדקת המעצר, הוא כי להאשמתו של העורר אין תשתית ראייתית לכאורית. לחלופין טען הסניגור, כי הראיות המצויות בידי התביעה אינן בעוצמה מספקת להצדקת מעצרו. העיון בחומר הראיות הביאני לכלל מסקנה כי דין הטענה החלופית להתקבל.

המעשה בתמצית: העורר וכמה מחבריו השתתפו בתגרה מול כמה צעירים ערבים ובהם המתלונן. במהלך התגרה נדקר המתלונן בבטנו וספג חבלה חמורה. בכתב האישום נטען, כי במהלך התגרה דקר העורר את המתלונן בעזרת סכין, דקירה אחת בבטנו, בכוונה לגרום לו חבלה חמורה. העורר לא חלק על השתתפותו בתגרה אך הכחיש כי הוא אשר דקר את המתלונן. עד ראייה אחד, שצפה מקרוב במגע בין העורר לבין המתלונן, לא הבחין בקיומה של סכין ובמעשה הדקירה גופו. אלא שלאחר המגע בין השניים - כך סיפר העד - הסתלק העורר לדרכו, בעוד המתלונן זועק כי נדקר; ומתוך סמיכות הפרשיות הסיק כי המתלונן נדקר על-ידי העורר. עדותו של עד הראייה מהווה ראיה נסיבתית לכאורה להאשמת העורר במעשה הדקירה; ובהתנהגותו החמקמקה של העורר בשלב החקירה יש משום חיזוק לגירסת המאשימה.

מן האמור מתחייבת המסקנה, כי בידי המאשימה מצויות ראיות לכאורה לביסוס האשמתו של העורר. אך, כפי שציינתי בפתח הדברים, הראיות המצויות אינן בעוצמה מספקת להצדקת המעצר. ראשית, בשל כך שבשלב החקירה לא נערך מסדר זיהוי במסגרתו יידרש עד הראייה לזהות את העורר. ושנית, בשל שוני בלתי מוסבר בין תיאור קורות האירוע, כפי שנמסר על-ידי המתלונן, לבין תיאורו של עד הראייה.

לפני בית המשפט המחוזי עתר בא-כוח העורר להורות על חלופת מעצר, שלפיה ישהה העורר בבית אימו שבבית"ר עילית. לצורך בחינתה של אפשרות זו הורה בית המשפט (השופטת ס' רוטלוי) על הכנת תסקיר מעצר על-ידי שירות המבחן. התסקיר שהוגש לא היה חד משמעי. מחד נאמר בו, כי מתקבל הרושם שאימו של העורר מבינה את משמעותם של תנאים מגבילים ואת אחריותה לקיומם בידי העורר. מאידך צוין, כי קיים קושי להעריך את יכולתו של העורר שלא להפר תנאים של מעצר בית. בית המשפט (השופטת ע' ברון) לא נדרש להכריע בעניין זה, שכן עמדתו הייתה כי יש לעצור את העורר עד לתום ההליכים, בין היתר משום שאין בתסקיר כדי להפיג את החשש בדבר מסוכנותו. כעת, משקבעתי כי עוצמת הראיות המצויות נגד העורר אינה יכולה להצדיק את מעצרו, יש להכריע בשאלת תנאי השחרור.

התיק יוחזר, אפוא, לבית המשפט המחוזי, לקביעת סוג וגובה הערובה והתנאים הנוספים שבהם יוכל העורר להשתחרר ממעצרו. לצורך כך יוכל בית המשפט לנקוט בכל אמצעי בירור שימצא לנכון. העורר יישאר במעצר עד למתן החלטתו של בית המשפט המחוזי, אשר תינתן, כך יש להניח, בהקדם האפשרי.