בש"פ 7150/98 אחמד אבושריפה נ. מדינת ישראל

העורר הואשם בבית המשפט המחוזי בתל-אביב בכתב אישום שמכיל 5 אישומים של שוד בנסיבות מחמירות. הסיפור בכל אחד מן האישומים דומה. העורר, שהינו בן 17, יחד עם שותפים בוגרים ארבו למוניות. העורר היה עוצר את המונית, נוסע בה כאילו הוא נוסע תמים עד למקום שבו ארבו שותפיו. במקום הזה היה מבקש את הנהג לעצור. השותפים היו מתנפלים על הנהג גונבים את כספו ופריטים אחרים מן המונית וגם את המונית עצמה. אין ספק שמדובר בסדרת עבירות חמורות מאד הכוללת אלימות. אין ויכוח בין הסנגוריה והתביעה שלפי הראיות לכאורה קמה עילת מעצר נגד העורר. העורר נעצר על ידי בית המשפט המחוזי בתל-אביב עד לתום ההליכים בתיק שהוגש נגדו (ת.פ. 15002/98). הערר שהוגש הוא לא על יסוד זה שאין עילת מעצר אלא על כך שבית המשפט לא השתמש בחלופת מעצר.

מדובר בקטין. היתה המלצה של קצין המבחן להכניסו למעון סגור בעכו ולבצע באותו זמן בדיקות פסיכודיאגנוסטיות.

המדינה מתנגדת שהעורר ישוחרר בערובה בתנאי של מגורים במעון מפני שזה אינו מעון נעול, אמנם הוא מוגדר כמעון סגור ויש השגחה על החניכים במשך כל שעות היממה אך אין קושי להימלט ממנו.

בתיק הזה מתעורר קושי מיוחד מפני שלא כל כך ברור שמקום מגוריו של העורר הוא בשטח שיש לבית המשפט שליטה עליו. הוא בן לאב פלשתיני שגר בטול כרם ואם ישראלית שגרה בבקעה אל-גרביה. הוא הצהיר כאן שהוא גר אצל אמו בבקעה אל-גרביה אבל דבר זה לא מונע את האפשרות שאם ירצה בכך יוכל לעבור לאביו בטול-כרם. אינני יודע מהם בדיוק ההסכמים שיש לנו עם הרשות הפלשתינית בקשר להבאת נאשמים לבתי המשפט בתחום ישראל, אבל אני יודע שלמעשה אין אנו מצליחים לאכוף את בואם.

הסניגור המלומד הציע חלופת מעצר באופן שתנתן ערבות על ידי צד ג' ישראלי שגם יהיה אחראי לכך, בין היתר, שהעורר ימצא בישראל.

באת כוח המדינה מתנגדת לסידור זה היא הצהירה בפני שלא היתה מתנגדת למעון נעול אלא שאין במדינה מוסד מן הסוג הזה לגבי בני מיעוטים.

אני נקלע למצוקה כשאני צריך להחליט בתיק כזה. המצוקה נובעת מכך שיתכן שאם היה מדובר בבן-ברית היתי יכול לפתור את הבעיה על ידי שליחתו למעון נעול, ורק מפני שאינו כזה אני נאלץ לנהוג אחרת.

יחד עם זאת כשאני מעיין בכתב האישום ונוכח לראות שמדובר ב5- מקרי שוד בנסיבות מחמירות, מעידות העבירות כשלעצמם על מסוכנות. אין אני רואה עצמי בן חורין לשחרר אדם כזה ולו בערבות גבוהה. החשש הוא גם מפני

מסוכנותו וגם מכך שלא יופיע לתת את הדין, כי בנסיבות הללו האפשרות הזאת קלה מאד. בסיכומו של דבר נראה לי ששיקולים אלו גוברים על השקול של הפגיעה בזכותו של העורר כל עוד לא נדון.

אני לא כל כך מוטרד משאלת חזקת החפות כי מדובר באדם שנתפס ממש סמוך לביצוע העבירה, אך אני מוטרד מעניין אחר לגמרי והוא שבהיותו קטין יתכן שבית המשפט היה משתמש באמצעי טיפול אחר לגמרי ממאסר. אינני יכול להשתמש כיום באמצעי מן הסוג הזה ולכן לא נותר לי אלא לדחות את הערר ולאשר את המעצר עד תום ההליכים, אולם אני מצפה שהעציר יושם באגף הקטינים בהתחשב עם גילו. אם שרות המבחן יהה סבור שיש צרך בבדיקות כלשהן במהלך המשפט או לפני סיומו יש לאפשר בדיקות אלו גם בעת המעצר.

כפוף לאמור, הערר נדחה.