בש"פ 7159/04 איברהים אבוג'ילדאן נ. מדינת ישראל

בפני ערר על החלטתו של בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע (כב' השופט ש' אלון), מיום 24.6.04, בתיק ב"ש 20706/04, לפיה הוחלט על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

כנגד העורר הוגש, ביום 7.6.04, כתב אישום, המייחס לו עבירות של קשירת קשר לפשע, ייבוא סם, החזקת סם שלא לצריכה עצמית והסתייעות ברכב לביצוע פשע.

על-פי עובדות כתב האישום, העורר קשר עם אחרים קשר לייבא סם מסוכן מסוג חשיש מירדן לישראל. ביום 27.7.04, נצפה העורר נוהג ברכבו מסוג ג'יפ לגבול ישראל - ירדן, שם פגש בקושר נוסף שהגיע מירדן, אשר מידיו קיבל חמישה שקים המכילים חשיש במשקל כולל של 136 קילוגרם והעמיסם על הרכב. העורר והקושר מירדן הובילו את השקים למקום המסתור, בו הטמינו אותם ועזבו את המקום.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המדינה לבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

ביום 24.6.04, הורה בית-המשפט המחוזי על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. בהחלטתו קבע, כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר במעשים המיוחסים לו בכתב האישום, וכי המעשים המיוחסים לו מקימים את עילת המעצר נגדו, משום שקיימת חזקת מסוכנות בעבירות סמים מסוג זה, אשר מתעצמת נוכח ההיקף הנרחב, כמות הסם הגדולה, והארגון והשיטתיות באופן ביצוע העבירות. עוד קבע בית-המשפט המחוזי, כי נוכח חומרת המעשים וארגונם המקצועי, נראה כי לא ניתן להסתפק בחלופת מעצר.

על החלטה זו הוגש הערר שבפני.

באת-כוח העורר טענה בפני, כי חומר הראיות הקיים כנגד העורר קלוש ביותר ואינו מבסס תשתית של ראיות לכאורה, וכי משום שהנסיבה היחידה המבססת את העילה למעצרו של העורר הינה משקלו של הסם שנתפש, יש לשקול חלופת מעצר. כמו-כן, טענה היא, כי עברו הפלילי של העורר דל וכולל רק עבירה ישנה שאינה ממין העניין שבפנינו.

מנגד, טענה באת-כוח המדינה, כי ישנה תשתית מבוססת של ראיות לכאורה כנגד העורר, וכי העורר שמר על זכות השתיקה ולא היה מוכן לענות על שאלות חוקריו, או לספק את גרסתו שלו לאירועים המתוארים בכתב האישום.

לאחר שעיינתי בתיק החקירה ובהחלטתו של בית-המשפט המחוזי, ולאחר ששמעתי את טענות הצדדים, הגעתי למסקנה, כי יש לדחות את הערר. לא מצאתי, כי נפל פגם בהחלטתו של בית-המשפט המחוזי.

באת-כוח העורר טענה לקיומם של פגמים מהותיים בחומר הראיות, השוללים בסיס להרשעתו בעבירות המיוחסות לו, אולם, לא מצאתי עילה של ממש בטענותיה, שיש בה כדי לקעקע את קביעות בית-המשפט המחוזי ביחס לקיום ראיות לכאורה בדבר מעורבותו של העורר בעבירות שיוחסו לו. מדו"חות והודעות השוטרים עולה שרשרת ראיות רצופה המוכיחה לכאורה, כי נוסעי אותו ג'יפ אכן הגיעו לנקודת הגבול, ייבאו והבריחו חשיש במשקל 136 קילוגרמים אותו החביאו במקום בו נתפש על-ידי השוטרים. העורר זוהה בוודאות כמי שנהג את הג'יפ באותו בוקר, כמי שהגיע עם הג'יפ למסעדה בצומת שיזפון וכמי שנעצר כשהוא נוהג את הג'יפ ביציאה הדרומית של מצפה רמון. אין חולק, כי באותו הג'יפ הונחו שקי הסמים ומאותו הג'יפ הורדו השקים על-ידי אותם שני אנשים שהחביאום במקום המסתור.

כאמור, בחנתי את חומר הראיות שבידי המשיבה ואני סבור, כי יש בתשתית הראייתית הקיימת כדי לבסס לכאורה סיכוי להרשעתו של העורר באישומים המיוחסים לו בכתב-האישום. כך עולה מעדויות השוטרים כפי שפורט לעיל, ומהעובדה שהעורר נראה על-ידי השוטרים נוהג ברכב הנזכר לעיל ומהודאתו, כי רק הוא נהג באותו רכב באותו יום. כך גם עולה משתיקתו בחקירתו במשטרה. בל נשכח, כי עסקינן בבקשה למעצר עד תום ההליכים, ואין מדובר בהליך הפלילי העיקרי. בשלב זה, השופט הבוחן את הראיות, אינו קובע ממצאים מרשיעים או מזכים על-פיהן. אין הוא עוסק בסיכום הראיות והכרעה באשמה. הוא קובע רק את סיכוייהם בסיום המשפט. הוא בוחן את ערכה הראייתי הגולמי של הראייה, את הפוטנציאל הראייתי הטמון בה ואת אפשרויות התפתחותה בעתיד. הוא עוסק, איפוא, בהערכת הסיכויים הגלומים בראיה. על בסיס כל אלה הוא קובע, אם ישנו סיכוי סביר לכך כי בסיום המשפט הראיה הגולמית תיהפך לראיה רגילה אשר ניתן על-פיה לקבוע את אשמת הנאשם (ראו בש"פ 8087/95, שלמה זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2), 133 ,עמ' 148-149). בענייננו נראה, כי אכן קיימת תשתית ראייתית לכאורית מספקת.

קיומן של ראיות לכאורה בעבירות סמים חמורות, מקים חזקת מסוכנות סטטוטורית, הקבועה בסעיף 21(א)(1)(ג)(3) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו -1996. ההלכה היא, כי רק במקרים חריגים ויוצאי דופן, ניתן יהיה לשלול חזקת מסוכנות זאת ולהצדיק חלופת מעצר. המקרה שבפני אינו נמנה עם אותם מקרים חריגים. העורר ייבא, החזיק ונשא חמישה שקי חשיש במשקל של 136 קילוגרמים. לאור הכמות העצומה ולאור המקצועיות, הארגון והשיטתיות בהן בוצעו לכאורה העבירות, נראה, כי לא ניתן יהיה להשיג את מטרת המעצר בחלופה שאינה מעצר של ממש.

על יסוד האמור לעיל, החלטתי לדחות את הערר.