בש"פ 7161/04 כמאל פתאלי נ. מדינת ישראל

בפני ערר על החלטת בית-המשפט המחוזי בנצרת (כבוד הנשיא (בפועל) מ' בן-דוד) בתיק ב"ש 2036/04 מיום 16.6.04, לפיה נדחתה בקשתו של העורר לצאת לעבודה.

העורר עומד לדין בבית-המשפט המחוזי בנצרת. כתב האישום המתוקן, שהוגש ביום 5.3.03, מייחס לו עבירות של סחר בסם מסוכן לפי סעיפים 13 ו- 19א לפקודת הסמים המסוכנים (נוסח חדש), תשל"ג-1973 (להלן: פקודת הסמים); עבירה של החזקת סם מסוכן שלא לשימוש עצמי בלבד לפי סעיף 7(א)(ג) רישא לפקודת הסמים; עבירה של קשירת קשר לביצוע פשע לפי סעיפים 499(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) ועבירה של מסתייע ברכב לפשע לפי סעיף 43 לפקודת התעבורה (נוסח חדש), תשכ"א-1961.

לפי הנטען בכתב האישום, חבר העורר עם אחרים לסחר בכמויות גדולות (כ- 400 ק"ג) של סם מסוג חשיש, החזקתם שלא כדין והעברתם, במספר מקרים, והכל על-ידי הסתייעות ברכב.

עם הגשת כתב האישום, הורה בית-המשפט המחוזי, ביום 1.10.03, על שחרורו של העותר ועל החזקתו בתנאי מעצר בית מלא עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו (ב"ש 2279/03).

ביום 18.4.04 התיר בית-המשפט המחוזי לעורר - בהסכמת בא-כוח המשיבה (להלן: המדינה) - לצאת מן הבית לשם חיפוש מקום עבודה (ב"ש 1719/04).

לאחר שהעורר התקבל לעבוד בשיפוצים אצל קבלן מצפת, עתר הוא לבית-המשפט המחוזי בבקשה לשנות את תנאי מעצר הבית באופן שיתאפשר לו לצאת לעבודה.

בית-המשפט המחוזי דחה, ביום 16.6.04, את הבקשה, בקובעו, כי לעורר אין מקום עבודה קבוע וכי יציאתו העורר ממקום שהותו במעצר בית בנסיבות אלה, עלולה להקשות על רשויות החוק לעקוב אחר מקום הימצאו ובכך לסכל את תכליתה של חלופת המעצר. עוד הוסיף וקבע בית-המשפט המחוזי, כי אם תוגש הצעה ראויה אחרת, היא תיקבע לאלתר לדיון ותיבדק לגופו של עניין.

מכאן הערר שבפני.

טוען בא-כוח העורר, בין היתר, כי העורר צפוי להיות במעצר בית עוד חודשים רבים, שכן קיימים עדים הצפויים להעיד נגדו ומשפטם טרם התחיל. כמו-כן, לטענתו, יציאתו של העורר לעבודה תתרום לו רבות בעיקר בכך שיוכל להתפרנס. עוד מוסיף וטוען בא-כוח העורר, כי מן הראוי להתיר לעורר לצאת לעבודה שהוצעה לו, שכן כיום, העורר לא יוכל למצוא מקום עבודה אחר.

מנגד, טוענת באת-כוח המדינה, כי אין המדינה חוזרת בה מהסכמתה הבסיסית, לפיה העורר יוכל לצאת לעבודה, אולם נדרשת עבודה מסוג כזה, אשר תאפשר פיקוח עליו. ברם, במקרה דנן, עבודת שיפוצים הינה מטבעה כזו, הנדה ממקום למקום, כך שלא תאפשר כל פיקוח על העורר ולכן אין להתירה.

לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים ולאחר שעיינתי בהחלטתו של בית-המשפט המחוזי, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הערר להידחות. לא מצאתי, כי נפל פגם בהחלטה, שלא להתיר לעורר לצאת ממעצר הבית על-מנת לעסוק בעבודות שיפוצים.

קביעת בית-המשפט המחוזי - לפיה יציאת העורר ממקום שהותו במעצר בית בנסיבות כאלה, עלולה להקשות על רשויות החוק לעקוב אחר מקום הימצאו ובכך לסכל את תכליתה של חלופת המעצר - מקובלת עלי.

הקבלן, אשר קיבל את העורר לעבוד אצלו בעבודות שיפוצים, עוסק בעבודות שיפוצים ובניה באזור הצפון, כשאין לו מקום עבודה קבוע. מהחלטת בית-המשפט המחוזי עולה, כי המעביד לא פירט וכעולה מדבריו אף אינו יכול לפרט, את תוכנית העבודה של העורר, שעות העבודה, מספר הימים בשבוע ואף לא מקומה.

בנסיבות אלה, החלטת בית-המשפט המחוזי מנומקת ומבוססת היטב ולא מצאתי מקום להתערב בה.

על יסוד האמור לעיל, החלטתי לדחות את הערר.