בש"פ 7163/08 בנימין פינגרות נ. מדינת ישראל

1.

זהו ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בת"א-יפו (כב' השופטת י' אמסטרדם), אשר אישר את החלטת בית משפט לתעבורה (כב' השופטת נ' פראג-לבוא) לפסול את העורר מהחזקת רישיון נהיגה עד לתום ההליכים נגדו.

2.

כנגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של נהיגה בשיכרות, בניגוד לסעיפים 62(3), 64ב, 64ד(א) ו- 39א לפקודת התעבורה. על-פי כתב האישום, ביום 21.3.08 בשעת לילה מאוחרת, נעצר העורר על-ידי המשטרה לאחר ששוטרים הבחינו כי הוא נוהג בפראות, סוטה מנתיב הנסיעה, וכמעט פוגע בהולכי רגל ובמכונית אחרת. העורר הדיף ריח חריף של אלכוהול, נדרש כדין לבדיקת נשיפה, וסירב. לאחר שמשמעות הסירוב להיבדק הוסברה לו, הוא עמד בסירובו. ביום 23.3.08 הוצא כנגד העורר צו פסילה מינהלי מהחזקת רישיון נהיגה לתקופה של 30 יום, בהתאם לסעיף 47(ה)(3) לפקודת התעבורה.

3.

לבית משפט השלום הוגשה בקשה להאריך את פסילת העורר מהחזקת רישיון נהיגה עד לגמר בירור דינו, וזאת על-פי סעיף 47(ט) בצירוף עם סעיף 50(ב) לפקודת התעבורה. בית משפט השלום בחן את הבקשה על-פי שני היבטים - קיום ראיות לכאורה לאשמה, והאם יש בהמשך נהיגת העורר בכבישים בזמן ניהול המשפט כדי לסכן את שלום הציבור. הוא סקר לצורך כך את תיק החקירה, ומצא בו ראיות לכאורה כדלקמן: ביום 21.3.08 בשעה 1:10 בלילה נהג העורר בפראות בשדרות בן ציון בת"א, כשהוא סוטה מנתיב הנסיעה, כמעט פוגע בהולכי רגל, וכמעט מתנגש ברכב אחר. השוטרים הורו לו לעצור. העורר נמצא ברכב ביחד עם שני אחרים, שלדבריו היו שיכורים. השלושה התפרעו, צעקו, ואחד בעט בניידת המשטרה. העורר הודה בשתיית חצי בקבוק בירה במהלך הערב. הוא נבדק בדיקה ראשונית ב"נשיפון" לצורך בדיקת רמת האלכוהול והתוצאה היתה חיובית. לאחר מכן הוא נתבקש על-ידי השוטרים למסור בדיקת נשיפה בהתאם לנוהלים וסירב. בבדיקת מאפייני שיכרות נמצא העורר מדיף ריח חזק של אלכוהול, והוא התנדנד בהליכתו ובעמידתו.

4.

העורר הואשם בנהיגה בשכרות, בין היתר על-פי סעיף 62(3) לפקודה. על-פי סעיף 47(ט) לפקודה, מוסמך בית המשפט להאריך פסילת רישיון עד לגמר בירור ההליך המשפטי מקום שקודם לכן נפסל הנהג מלהחזיק רישיון בפסילה מינהלית על-פי סעיף 47(ה) לאותה הוראת חוק. במקרה זה, סמכות פסילה מינהלית קיימת לגבי עבירה מן המפורטות בתוספת הרביעית לפקודה. העבירה של נהיגה בשכרות על-פי סעיף 62(3) כלולה בתוספת הרביעית לפקודה. מכאן, שהיתה נתונה סמכות לבית המשפט לתעבורה להאריך את הפסילה המינהלית של רישיון העורר עד לתום ההליכים נגדו. בית המשפט אף הוסיף כי חלה במקרה זה החזקה החלוטה שבסעיף 64ד(א) לפקודה לפיה מי שמסרב לבדיקת שכרות יראו אותו כמי שעבר עבירה של נהיגה בשכרות על-פי סעיף 62(3) לפקודה. לאור כל אלה, מצא בית המשפט כי קיימת סמכות לבית המשפט להאריך את פסילת רישיונו של העורר עד לתום ההליכים.

5.

בהמשך, בחן בית המשפט לתעבורה את שאלת מסוכנות העורר, ובא לכלל מסקנה כי מסוכנות זו נלמדת מעצם נסיבות ביצוע העבירה של נהיגה בשכרות. העורר הראה בהתנהגותו כי הוא מסוכן לציבור, ולפיכך החליט בית המשפט על פסילתו מנהיגה למשך ההליכים המשפטיים, לתקופה של שנה.

6.

העורר ערר לבית המשפט המחוזי על החלטת בית המשפט לתעבורה. בית המשפט התייחס לטענות בא-כוח העורר, אשר ניסה לערער על אמינות מכשיר הנשיפה המשמש לבדיקת שכרות. בית המשפט קבע, כי נושא זה, כמו גם סוגיית המידה המירבית של אלכוהול בגוף, מצויים בהליך בפני בית המשפט העליון, ועד להכרעה בהם יש לדבוק בחזקת האמינות של המכשיר, והטוען לסתירת חזקה זו עליו נטל הראייה שלא הורם במקרה זה. עוד הוסיף בית המשפט, כי בדיקת מאפייני השכרות יכול שתתבצע בלא קשר כלל לבדיקת נשיפה, ובמקרה זה נמצא בבדיקה זו כי היו מאפייני שכרות שונים ביחס לעורר, שבית המשפט פרטם. מכאן, שלא היה צורך בבדיקת נשיפה, ובית המשפט פעל כדין כאשר הורה על הארכת הפסילה. לאור כל אלה, הערר נדחה.

7.

לטענת העורר, שלוש סוגיות טעונות הכרעה: ראשית, האם נתונה לגורם המינהלי סמכות לפסול בפסילה מינהלית רישיונו של נהג המואשם בעבירה של סירוב להיבדק בבדיקת נשיפה, וזאת כאשר עבירת הסירוב להיבדק אינה כלולה בתוספת הרביעית לפקודת התעבורה?; האם אין נהג יוצא ידי חובתו בכך שהוא מציית להוראת שוטר ונושף במכשיר נשיפה, והאם יש לשוטר זכות לדרוש ממנו כי ייבדק לאחר מכן בבדיקה נוספת במכשיר אחר ובמקום אחר?; והאם הארכת פסילה מינהלית מהחזקת רישיון לתקופה העולה על שישה חודשים מהווה הארכה כדין, כאשר בית המשפט לא נימק את החלטתו להאריך את הפסילה בשנה בנימוקים מיוחדים.

וביתר פירוט: אשר לטענה הראשונה (פסילה מינהלית בעבירת סירוב), טוען בא-כוח העורר כי מאחר שסעיף 47(ה)(3) לפקודת התעבורה, מכוחו נפסל רישיונו של העורר, מגביל את סמכות הפסילה לעבירות שבתוספת הרביעית, ומכיוון שעבירת הסירוב לבדיקת שכרות על-פי סעיף 64ד אינה כלולה בתוספת זו, ממילא הפסילה המינהלית של רישיונו של העורר נעשתה שלא כדין, ולכן אף הארכתה על-ידי בית המשפט על-פי סמכותו בסעיף 47(ט) נעשתה שלא כדין. לא ייתכן כי פסילה מינהלית תיעשה על בסיס עבירה שאינה מופיעה בתוספת הרביעית, שכן זוהי הרחבה של אקט הפסילה לתחומים שהמחוקק לא נתכוון להם.

אשר לטענה השנייה (סירוב לבדיקת נשיפה שנייה), טוען בא-כוח העורר כי מרשו עבר פעם אחת בדיקת נשיפה לבקשת השוטר אשר עצר אותו. לאחר מכן, התבקש להתלוות אל השוטרים כדי לבצע בדיקת נשיפה נוספת במכשיר אחר. על-פי הנטען, את סעיף 64ב(ב3)(2) לפקודה הקובע, כי נטילה של דגימת נשיפה תיעשה בידי שוטר ברכב שבו נהג או נסע האדם שממנו נדרשת הדגימה, סמוך לו, או במקום אחר שיורה השוטר, יש לפרש כמטיל חובה על השוטר לבדוק את אותו אדם רק בסמוך למקום האירוע, ולא במקום מרוחק. כמו כן, מסעיף 64ב(א1) יש להסיק כי על הנהג מוטלת חובה לציית לבדיקת נשיפה רק פעם אחת, ולא יותר מכך.

אשר לטענה השלישית (פסילה העולה על שישה חודשים), טוען בא-כוח העורר כי ההארכה השיפוטית של הפסילה המינהלית מעבר לשישה חודשים אינה סבירה בנסיבות הענין, ואינה מתיישבת עם הוראות סעיף 50(ב) לפקודה.

8.

דין הערר להידחות.

על-פי סעיף 47(ה)(3) לפקודת התעבורה מוסמך שוטר לפסול בפסילה מינהלית ל-30 יום את רישיונו של אדם שיש יסוד להניח כי יואשם בעבירה מן המפורטות בתוספת הרביעית לפקודה.

העבירה של נהיגה בשכרות על-פי סעיף 62(3) לפקודה נכללת בתוספת הרביעית, והעורר אכן הואשם בעבירה זו בין מכלול עבירות אחרות בהן הואשם. מכאן, שהיתה סמכות לאיש משטרה לפסול את רישיונו בפסילה מינהלית ל-30 יום.

על-פי סעיף 47(ט) לפקודה, רשאי בית המשפט, המוסמך לדון בעבירה שבגינה נפסל רישיון נהיגה בפסילה מינהלית, להאריך את הפסילה עד לגמר בירור הדין. בית המשפט לתעבורה האריך את פסילת הרישיון עד לתום ההליכים, ובשלב זה למשך שנה אחת במסגרת אותה הוראה.

לאור האמור, לבית המשפט נתונה סמכות להאריך את פסילת הרישיון, כאמור.

יש לציין, כי על-פי סעיף 50(ב) לפקודה, אם עברו שישה חודשים ולא ניתן פסק דין בהליך, תבוטל הפסילה, אלא אם הורה בית המשפט הוראה אחרת. הוראה זו חלה כמובן על ענייננו, ויש להחילה על הענין במידה שלא יינתן פסק דין בתוך התקופה הנקובה.

9.

אשר לעילת הפסילה: מחומר הראיות בתיק עולה, כי נתקיימו מאפיינים שונים המצביעים, לכאורה, על נהיגתו של העורר במצב של שכרות באירוע נשוא כתב האישום. מאפיינים אלה פורטו בהרחבה בהחלטת בית המשפט לתעבורה, ובהחלטת הערר של בית המשפט המחוזי. מבין מאפיינים אלה ניתן להזכיר את אופן נהיגתו המסוכן של העורר, התנהגותו והתנהגות חבריו כלפי השוטרים, ריח אלכוהול חריף שנדף מפיו, וסירובו להיבדק בדיקת אלכוהול שניה. מצבור נתונים אלה מצביע, לכאורה, על ביצוע עבירה של נהיגה תחת השפעת אלכוהול, ומהווה תשתית מספקת לפסילת רישיון הנהיגה עד לתום ההליכים.

10.

הטענות שהעלה בא-כוח העורר, הנושאות אופי עקרוני, אינן מעלות ואינן מורידות לענייננו במקרה זה. אין צורך להיזקק להן לצורך הארכת הפסילה, גם אם אפשר שיהא מקום לבחון אותן בהקשרים אחרים.

11.

נוכח המסוכנות המופלגת המתלווה לנהיגה בשכרות, אינני רואה להתערב בהחלטות הערכאות קמא בענין הפסילה ומשך זמנה, בכפוף למגבלה שבסעיף 50(ב) לפקודה, שהוזכרה לעיל.

הערר נדחה.