בש"פ 7175-23 בש"פ 7175-23

ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי ולפיה הורה על מעצרה של העוררת עד לאחר שיתקיים דיון בשאלת הראיות לכאורה לכתב האישום.

1.העוררת עבדה בגן פרטי המיועד לפעוטות בני יומם ועד לגיל 3, ועבדה בתינוקייה שבה מטפלים בפעוטות בני יומם ועד גיל 15 חודשים. נגד העוררת הוגש כתב אישום הכולל עשרה אישומים המייחסים לה עבירות של תקיפה של קטינים או חסרי ישע והתעללות בהם, וזאת בשעה שהיא אחראית עליהם (לפי סעיפים 368ג סיפא, 368ב(א) ו- 382(ד) לחוק העונשין, התשל"ז-1977).

כתב האישום משתרע על 68 עמודים וכולל תיאורים קשים של התעללות בפעוטות – תפיסה אלימה של הפעוטות בדרכים שונות ומשונות לרבות טלטול, הטחה לרצפה על כסאות או על מזרונים, סטירות, צביטות, וכן התעלמות מהפעוטות ומבכיים, האכלתם באוכל שנפל על הרצפה, השארתם בחדר לבדם במשך דקות ארוכות. באישום השני מתוארת התעללות בפעוט כבן 10 חודשים אשר למרות שניכר היה כי חש ברע וסבל ברעידות בגופו, העוררת הכתה וטלטלה אותו, וכאשר הפעוט הובהל לבית החולים על ידי אמו, נמצא גוף זר בלועו והוא נותח בהרדמה.

2.העוררת נעצרה ביום 18.7.2023 ושוחררה למחרת. ביום 23.7.2023 התייצבה בתחנת המשטרה ונעצרה מחדש. ביום 8.8.2023 הורה בית משפט השלום (כב' השופט ג' אבנון) על המשך מעצר העוררת עד ליום 13.8.2023. על החלטה זו הוגש ערר לבית המשפט המחוזי, וכך נאמר בהחלטתו של בית המשפט מיום 9.8.2023 (כב' השופט ר' חיימוביץ):

"אינני שותף לעמדת בית משפט השלום כי נשקפת מן העוררת מסוכנות כללית לציבור, וכפי שנקבע בעניין של גננת אחרת (כרמל מעודה) – מאחר והאירועים נושא המעצר אירעו כולם בנסיבות דומות – בין כותלי גן הילדים בו עבדה העוררת, ואין לחובתה הרשעות או התנהגויות קודמות שיכולות היו להדליק 'נורה אדומה' או לרמוז על מסוכנות כללית לסביבה, 'ניתן להסיק... מסוכנות המוגבלת לנסיבות הייחודיות של טיפול בילדים ולא מעבר לכך' [...] כמו כן אינני שותף לעמדת המשיבה כי הוצג חשש הימלטות..." (שם, פסקה 9).

למרות זאת, הערר נדחה מן הטעם שנותרו פעולות חקירה לביצוע, תוך שבית המשפט המחוזי מדגיש בהחלטתו כי לנוכח מיעוט הפעולות בנות השיבוש שנותרו, יש לצפות כי המשטרה תמצה את פעולות החקירה הנדרשות בעת שהעוררת במעצר בפרק הזמן שניתן לה, "וכי הארכת מעצר נוספת תתבקש רק אם מתקיימים התנאים שבדין, ואם יחול שינוי שיצדיק זאת – בין בשל הגשת הצהרת תובע, בין בשל ראיות חדשות שיחייבו הארכת המעצר ובין בשל כל סיבה אחרת שתימצא".

3.העוררת הובאה שוב למעצר ימים לבית משפט השלום לאחר הגשת הצהרת תובע. בית משפט השלום הורה בהחלטתו מיום 13.8.2023 (כב' השופט ט' ענר) על שחרורה של העוררת בתנאים, לאחר שהשתכנע כי "בנקודת הזמן הנוכחית הדין אינו מחייב עוד את המשך החזקתה של החשודה במעצר". בית המשפט השלום עיכב את החלטתו בעקבות הצהרת המשטרה כי בדעתה להגיש ערר על ההחלטה. הערר שהוגש לבית המשפט המחוזי התקבל בהחלטה מיום 14.8.2023 (כב' השופט י' קינר), משנקבע כי ההחלטה בדבר שחרורה או מעצרה של העוררת צריך להינתן רק לאחר שיוגש וייבחן כתב האישום נגד העוררת ולאחר שבית המשפט יעיין בכתב האישום כאינדיקציה למסוכנות של המשיבה ולהיקפה. בהתאם לכך הורה בית המשפט על הארכת מעצרה של העוררת עד ליום 17.8.2023. ביום 17.8.2023 לא התקיים דיון מהותי.

4.בדיון שנערך ביום 14.9.2023 עתרה העוררת לשחרר אותה ממעצר עוד טרם הדיון בראיות לכאורה, וזאת לנוכח היקף החומר הכולל תיעוד חזותי של ימים רבים, כדי כך שנטען בשעתו על ידי המשיבה כי עשרה חוקרים בחנו את החומר במשך כחודש ימים. בית המשפט דחה את בקשת העוררת ועל כך הוגש הערר שבפני (הערר הוגש כבר ביום 22.9.2023 אך התבקשו מספר דחיות, בין היתר, בשל כך שנבצר מבא כוחה של העוררת לחזור לארץ עקב המצב הבטחוני).

5.דין הערר להתקבל. בית משפט קמא נימק החלטתו כלהלן:

"אני סבור שמקרה זה אינו נופל לגדרם של אותם מקרים המצדיקים סטייה מהכלל ומהדרך המקובלת ויש תחילה מקום לבחון קיומן של ראיות לכאורה. זאת, בין היתר, בשל הצורך לעמוד על עוצמת הראיות, ללא יכולת להסתייג מהם בהמשך, כאשר לעוצמת הראיות יכול ותהיה השפעה הן על עצם האפשרות לשקול שחרורה של המשיבה לחלופת מעצר וככל שזאת תהא ההחלטה יהיה בהם כדי להשפיע על החלופה המתאימה לה, כל זאת לאחר קבלת תסקיר שירות מבחן שאף הוא יצטרך להתייחס, בין היתר, גם לחומרת המעשים כנגזרת של כתב האישום וכנגזרת של הערות בית המשפט והחלטותיו בכל הנוגע לראיות".

אכן, דרך המלך היא שלצורך מעצרו של אדם, בית המשפט ידון בהתקיימותם של שלושת היסודות – ראיות לכאורה, עילת מעצר וחלופת מעצר קונקרטית. ברם, בבוא בית המשפט לשקול האפשרות לשחרר נאשם, שומה עליו לבחון אם קיימת עילת מעצר, שהרי בהיעדר עילת מעצר ממילא אין להורות על מעצר.

ודוק: הדברים קשורים לעיתים זה בזה. לשם בחינת עילת המסוכנות, בית המשפט נדרש לעיתים לחוש את "ריח השדה" של המעשה בנסיבותיו הקונקרטיות ולעמוד על קנקנו של העושה, מתוך חומר הראיות עצמו. יש וכתב האישום מצייר תמונה קשה וחריפה מזו שעולה מתוך חומר הראיות, או להיפך. יש והשופט מתרשם לחיוב באולם בית המשפט מהנאשם החייכן, המרצה את טענותיו בשובה ונחת ובמאור פנים, בעוד שמעיון בחומר הראיות עולה תמונה של אדם מסוכן, של נאשם המתנהל כמי שהפשע הוא תורתו-אומנותו, או להיפך.

6. ומהתם להכא.

לא בכדי, כבר במהלך מעצר הימים, חלק מהשופטים הביעו דעתם כי אין מקום למעצרה של העוררת. מכל מקום, כעת, כאשר כתב האישום החמור נמצא בפנינו, אזי לצורך הדיון בבקשת המעצר בלבד, רשאי בית המשפט לצאת מנקודת הנחה כי כל מילה וכל אות בכתב האישום נכונה, כפי שהציע הסניגור המלומד. האם יש בכך כדי להקים עילת מעצר?

בהחלטתי בבש"פ 5720/19 מעודה נ' מ"י (19.9.2019) (להלן: עניין מעודה) ציינתי:

"[...] נראה כי המעשים מדברים בעד עצמם בכל הנוגע למסוכנות שנשקפת מהעוררת בעיסוקה כגננת. כתב האישום מתייחס לתקופה של שלושה שבועות, והעבירות המתוארות בו אירעו כולן בנסיבות דומות – בין כותלי גן הילדים שבניהולה של העוררת. אין לחובתה של העוררת הרשעות או התנהגויות קודמות שיכולות היו להדליק "נורה אדומה" או לרמוז על מסוכנות לסביבה. על כן, ניתן להסיק מכתב האישום מסוכנות המוגבלת לנסיבות הייחודיות של טיפול בילדים, ולא מעבר לכך.

[...]

התסקיר מפרט את הטעמים בגינם צפויה העוררת לחוות קושי, אך איני סבור כי מהתסקיר עולה מסוכנות כללית. כאמור, אין לעוררת רקע של התפרצות אלימה בתגובה ללחצים בנסיבות שאינן ניהול ותפעול גן ילדים, ונראה כי ניתן להקהות עוקצה של סכנה זו בתנאים המגבילים שיושתו על העוררת במסגרת חלופת מעצר" (שם, פסקאות 7-6).

הנחייה מספר 2.42 של פרקליט המדינה עוסקת ב"מדיניות התביעה בהעמדה לדין וענישה בעבירות של תקיפה והתעללות בקטינים או בחסרי ישע במסגרות חינוכיות – טיפוליות ע"י האחראי עליהם (שאינו בן משפחתם(". סעיף 37 להנחייה, בפרק שעניינו "הגשת בקשות למעצר עד תום ההליכים ובחינת מתן הסכמה לשחרור בערובה ותנאי שחרור לחלופות מעצר", קובע כי "מטבע הדברים, בחינת עילות המעצר במקרים שכאלה, תאפשר ברוב המקרים להסתפק באמצעי שאינו כרוך בהכרח במעצר מאחורי סורג ובריח". ואכן, מטבע הדברים, המסוכנות של גננות וסייעות שמיוחסות להן עבירות כגון דא, היא מסוכנות כלפי פעוטות במסגרת טיפול בילדים. ואפילו אם נאמר כי המסוכנות היא כלפי פעוטות בכלל, הרי שגם מסוכנות זו ניתן לאיין במסגרת תנאי המעצר.

7.כאמור, כתב האישום כולל תיאורים קשים של מעשי העוררת, תיאורים המעוררים שלל תחושות קשות – זעם, כעס, כאב, תחושת בגידה, ורצון מיידי של כל הורה בגן לחוש ולחבק ולגונן על ילדו הפעוט מפני הרוע שבחוץ. ההורים מפקידים בידי אנשי הגן את היקר להם מכל, מתוך אמונה כי ילדיהם יזכו לטיפול מסור, ליד אוהבת ומלטפת, ליחס של לב אוהב, לנשיאה על הידיים, תוך חיבוק ונשיקה לפעוט חסר הישע, שאמור להיות בסביבה מוגנת ואוהבת. בהקשר זה אפנה להורים הזועמים והכואבים, ואחזור על מה שכתבתי בעניין מעודה:

" [...] לא נלאה מלחזור ולהסביר לקורא, וגם לציבור ולהורים הזועמים והכואבים, כי מעצר לחוד ומאסר לחוד, כי המעצר אינו מקדמה על חשבון העונש, וכי חומרת העבירות אינה מהווה עילת מעצר לפי חוק המעצרים" (שם, פסקה 5).

מעצר לחוד ומאסר לחוד.

8.סוף דבר, שאני מורה על קבלת הערר ומחזיר את עניינה של העוררת לבית משפט קמא על מנת "לתפור" חלופת מעצר כחוכמתו, לרבות מפקחים, הפקדה, וחתימה על ערבויות כספיות של המפקחים.