בש"פ 7179/98 אלכסנדר מירונסקי נ. מדינת ישראל

1.על העורר הוגש בבית משפט השלום באשדוד כתב אישום בשל עבירות של דרישת נכס באיומים (שתי עבירות) ותקיפה, בניגוד לסעיפים 404 ו379- לחוק העונשין תשל"ז1977-. לפי הנטען בכתב האישום ניגש העורר, יחד עם נאשם נוסף ועם שלושה אחרים, אל המתלונן ודרש ממנו 5,000 ש"ח. באותו זמן תקף אחד האחרים את המתלונן במכות ובסטירות וכן הניף סכין מול פניו. כן חיפש העורר על גופו של המתלונן ובבגדיו וניסה למצוא כרטיס אשראי. העורר ויתר בני החבורה איימו על המתלונן שידקרו אותו אם לא יביא להם למחרת את הסכום של 5,000 ש"ח שהעורר דרש ממנו. למחרת היום ניגשו העורר והנאשם השני אל המתלונן שוב הפעם ודרשו את הכסף בצירוף אזהרה שלמחרת היום יגדל הסכום ל7,000- ש"ח.

בית משפט השלום (כבוד השופט ח' חדש), בהחלטתו מיום 8.11.98, ציוה לעצור את העורר עד תום ההליכים. בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כבוד סגן הנשיא השופט א' ריבלין), שדן בעררו של העורר על ההחלטה לעוצרו, החליט ביום 13.11.98 לדחות את הערר. עתה חוזר העורר ועורר על ההחלטה.

2.עיינתי בטענותיהם של באי כוח בעלי הדין, בהחלטותיהם של בית משפט השלום ושל בית המשפט המחוזי ובחומר החקירה שהוגש לעיוני. אינני רואה צורך לחזור ולפרט כאן את הראיות לכאורה שהמדינה מטיחה בעורר, שעל קצת קצתן עמד בית המשפט המחוזי בהחלטתו המפורטת. אצא ידי חובתי אם אומר שחומר הראיות - לרבות הודעותיו של העורר עצמו וקלטת שבה הוקלט בלי ידיעתו - די בו לכאורה להוכחת האשמות המיוחסות לעורר. יתר על כן, מתוך הראיות מצטיירת דמותו של העורר כאדם המטיל מורא על סביבתו על מנת לאלץ את אלה שמוראו עליהם לספק את מבוקשו.

נאשם שכזה דינו להיכלא מאחורי דלתיים ובריח עד שיגמר משפטו. אין להקל עימו ואין לנקוט לגביו דרך של חלופה למעצר. מעשים שכאלה מעידים - לפחות לכאורה - כי עושה המעשים עלול לחזור עליהם ואף לסכן את בטחונם של העדים ואת בטחון הציבור. בא כוח העורר טען כי העורר הוא עול ימים, כבן 21 שנים וללא עבר פלילי משמעותי. עוד טען כי הוא המפרנס היחיד של אמו, שהיא אלמנה וחולה, וכי עבד תקופה ממושכת בעבודות בניין. אפילו אניח שזה המצב אין בכך, לאור אופיין של העבירות, כדי להטות את הכף לעבר חלופה למעצר.

בא כוח העורר חזר וטען לפני כי הנאשם השני שוחרר בערובה וכי אין מקום להפלות בין השניים. גם על עניין זה עמד בית המשפט המחוזי בהחלטתו ולמותר להוסיף על דבריו.

3. הערר נדחה.